טשטוש ההבדל בין 'שכיר' ל'עצמאי' והפתרון הרצוי לעובדים פגיעים בכלכלת הפלטפורמות החדשה

הפסיקה הקיימת מגדירה מיהו 'עובד' ע"פ קריטריונים ומבחנים מקובלים, וכל מי שאינו עובד נחשב כ'עצמאי' בעגה המקובלת. צורת ההעסקה 'עובד' התאימה את עצמה למציאות המשתנה של שוק העבודה, ונבנתה, לבנה על לבנה, בתור מעטפת הגנה לאזרחים העובדים. סביב קטגוריה זו, נכרכו זכויות סוציאליות, הפרשות מעסיקים, הטבות שונות כמו תלושי חג או קרן השתלמות ועוד. מעטפת ההגנה הזו, הקשורה בתהליכי חקיקה של דיני העבודה וכן ביטחון סוציאלי והרחבתה של רשת הזכויות החברתיות של מדינת הרווחה, נתונה לאיום מתמיד לאור עליית הגישה הניאו-ליברלית בכלכלה ובפוליטיקה, תהליכי ההפרטה המכרסמים במדיניות הרווחה, והתפתחות מסגרות תעסוקה חדשות. בכלל זה, כלכלת הפלטפורמות החדשה, שכוללת מעסיקות כמו Wolt, Uber ו-AirBnB, ייחודית ביכולתה 'להעניק' לעובדיה תעסוקה גמישה וזמינה על בסיס התקשרות נטולת מחויבות. בשל כך עובדים אלו אינם מוכרים כ'עובדים' ע"פ הקריטריונים המקובלים בפסיקה ואינם זוכים להגנות הניתנות מכוח חוק בשל מעמדם.

הקורונה האיצה תהליכים שקדמו לה. אחד מן התהליכים הללו, עליהם עמד החוקר הבריטי גאי סטנדינג בעשור הקודם, הוא עלייתו של המעמד הפגיע, אותו מכנה סטנדינג 'פרקריאט' – הלחם של Precarious (פגיע, בסכנת התמוטטות) ו-Proletariat (מעמד הפועלים, הפרולטריון). בדו"ח שחיבר אביעד הומינר-רוזנבלום מקרן ברל כצנלסון (להלן: דו"ח הומינר) צוין כי למעמד הפרקריאט בישראל משתייכות בראש ובראשונה שתי קבוצות עובדים: קבוצה אחת היא אותם "עובדים בלתי מוכרים" ה'מועסקים' במסגרת כלכלת הפלטפורמות. הומינר מכנה אותם 'פרילנסרים מדומים', המבצעים שירות בתיווכן של אפליקציות כמו וולט או איירבינבי. מצד אחד יש בהעסקתם אופי שכיר, מכיוון שהם תלויים במעסיק ולא בעצמם. מצד שני ההעסקה שלהם אופיינית לעצמאים, שכן הם לא זכאים לזכויות שכירים, אשר מקנות יציבות תעסוקתית וזכויות סוציאלית. הקבוצה השנייה היא קבוצה וותיקה יותר המכונה בדו''ח הומינר 'שכירים לא מוגנים', שהם עובדים נטולי השכלה, בלתי מאוגדים, שלא חל עליהם הסכם קיבוצי.

מחבר הדו''ח המליץ על שלושה פתרונות כדי להתמודד עם מעמדם המוחלש של עובדי הפלטפורמות: להגדיר כברירת מחדל את העובדים הפגיעים בתור שכירים, כאשר נטל ההוכחה כי הם אינם שכירים יוטל על המעסיק; להרחיב את זכויותיהם של העובדים שמוגדרים קבלנים עצמאיים; ליצור סיווג שלישי, נוסף על 'שכיר' ו'עצמאי', שיותאם לעובדי הפלטפורמות ויאפשר להם לזכות לפחות בחלק מהזכויות הסוציאליות הניתנות לשכירים. אתמקד בשני הפתרונות האחרונים.

הרחבת הזכויות של העובדים העצמאיים היא פתרון שלדעתי יש בו כדי לצמצם את ההעסקה הפוגענית. באופן כזה, גם אם עובדי וולט לא יוגדרו כ'עובדים' הם יזכו לזכויות סוציאליות ורשת ביטחון כעצמאים והפגיעות שלהם תפחת. הכוונה היא לזכויות כמו דמי לידה, תגמול בגין שירות מילואים, ביטוח אבטלה, הגדלת קצבת הזקנה וכן ביצוע הפקדות סוציאליות כמו פנסיה, פיצויים ותגמולים ומשיכתם בתנאים זהים לאלו של עובד שכיר. חלק מהזכויות האלה כבר ניתנות גם לעצמאים, אבל העלות נופלת במידה רבה עליהם עצמם; ולחלק מהזכויות (כמו דמי אבטלה) הם אינם זכאים כלל. ראו בהקשר זה את הצעת חוק זכויות והגנות לעצמאים/ חוק רשת הביטחון לעצמאים. המגבלה של פתרון זה הינה שכעצמאים אותם מועסקים כמובן לא יזכו בכל ההטבות אליהם זכאים 'עובדים' ועל כן יש בכך סיכון שפתרון זה יוחל על מי שאולי היו צריכים להיות מוכרים כ'עובדים'. היתרון הוא שמדיניות רווחה מקיפה ללא קשר לסטטוס המשפטי תגדיל את אפשרות הבחירה עבור אותם אנשים. למשל, דמי אבטלה מוגדלים המאפשרים חיפוש עבודה פחות פוגענית, וכן הכשרות מקצועיות שמגדילות את אופציות הבחירה, יצמצמו את הבחירה בהעסקה פוגענית כמו עבודות אלו.

באשר להצעה להוסיף קטגוריה שלישית בין עובד לקבלן – אפשרות שקיימת במספר מדינות ועלתה גם בספרות האקדמית – הקושי הוא בחשש שקטגוריית הביניים תיתן לגיטימציה להעסקה פוגענית. קטגוריית ביניים עלולה למנוע ממי שאולי היו מוגדרים כעובדים להיות מוגדרים כ'עובדי פלטפורמה' (או שם אחר של קטגוריית ביניים) שלא יזכו לכלל הזכויות המגיעות להם. בנוסף לכך נראה כי קביעת מאפיינים לקטגוריה זו אינה פשוטה ותאלץ לשוב לדיונים משפטיים סבוכים ומדקדקים באשר לסטטוס המשפטי של אותו אדם. מאידך, קטגוריה זו תיטיב עם מי שנתונים תחת העסקה פוגענית ללא זכויות סוציאליות כלל.

בקיץ 2020 הגישו כמה שליחים בוולט תביעה ייצוגית (ת"צ 35327-08-20), בדרישה לזכות בפיצויים על כך שבמסגרת עבודתם בוולט, נשללו מהם זכויות סוציאליות שונות, בגין אופן ההעסקה שלהם. מכיוון שוולט אינה מגדירה את עצמה בתור מעסיק, אלא רק בתור מתווך, העובדים נחשבים לפרילנסרים, שלא זכאים לתשלום שכר מינימום, הפרשות לפנסיה, ביטוח במקרה של אבדן כושר עבודה, דמי אבטלה במקרה של הפסקת עבודה, ימי מחלה וחופש ועוד. בנתונים שפורסמו בדו"ח של הומינר, 52% מעובדי הפלטפורמה היו מעדיפים לעבוד כשכירים במידה רבה או רבה מאוד, 39% במידה בינונית ו9% בלבד מידה מועטה או מועטה מאוד. כלומר ניתן להסיק כי אנשים שבוחרים לעבוד בוולט עושים זאת בלית ברירה, ובזכות הכנסה גבוהה יחסית בטווח קצר. אולם בטווח הארוך של גיל הפרישה או במצבים של פגיעה בעבודה, הם נתונים לפגיעות רבה.

עבודת השליחות היא עבודה קשה במיוחד, במיוחד אחרי שנה של מציאות בצל קורונה, והדרישה העצומה לשליחויות אוכל. בכתבה של דה מרקר דווח כי 60% מהשליחים דיווחו על הגדלת הלחץ הנפשי בתקופת הקורונה; 13% מהם היו מעורבים בתאונות דרכים שנגרמו עקב לחץ ונהיגה לא בטיחותית. יותר משליש מהשליחים גם דיווחו כי חוו איזשהו כאב פיזי בגופם במהלך כל משמרת. שליח שעבד בוולט במשך שנה וחצי תיאר כי "יש כמות מטורפת של תאונות בזמן האחרון, המצב של השליחים על הפנים, חלק מהם אלימים ואגרסיביים". אם נוסיף על עבודת השליחות האינטנסיבית את העובדה שחלק מהעובדים אינם מוכרים כ'עובדים' ולכן אינם מוגנים ואינם זכאים לזכויות סוציאליות, ברור מדוע הם חלק מה'פרקריאט'.

למול הביקורת הציבורית על העסקה פוגענית, טענה וולט במענה לתביעה כי העסקת השליחים בתור שכירים תגרור הוצאות מעסיק ניכרות, שיובילו לפיטורים המוניים של שליחים, ולצמצום כוח האדם המועסק בחברה. בינואר 2022 דווח כי שופטת בית הדין האזורי לעבודה בת"א, אריאלה גילצר-כץ, הציעה פשרה לשני הצדדים: וולט תאפשר לשליחיה לבחור את מודל ההעסקה הרצוי בעיניהם – 'עובדי חלטורה' (המצב הקיים), או מעבר למודל העסקה שכיר במשרה מלאה: "יש אלמנטים של יחסי עובד-מעביד בין השליחים לוולט", ציינה השופטת, והוסיפה כי "מצד שני, זו באמת צורת העסקה שלא הכרנו עד כה. אני לא מכירה עובד בישראל שיכול להיעלם לחודשיים למעסיק שלו. אולי צריך לזרום עם הקדמה ולא לבחון את הנושא מבעד למבחנים שנקבעו עד כה, אלא להכיר במבחנים מתקדמים יותר." מדבריה של השופטת עולות שתי בעיות, האחת היא הצעתה לעובדים לבחור את מודל ההעסקה שלהם; במציאות , ביחסי הכוח הקיימים בין מעסיקים לעובדים, העובדים אינם בעלי בחירה חופשית, מופעלים עליהם לחצים שונים ביניהם כפיפות ותלות כלכלית במעסיקים ולכן הצעה זו אינה פתרון הולם לדעתי וממילא וולט סירבה להצעה זו. בנוסף לכך, אמירתה של השופטת לגבי מבחנים מתקדמים יותר 'הזורמים עם הקדמה' עלולה להיות פתח לאשרור המצב הקיים אשר לכאורה מהווה הפרה של הדין על-ידי המעסיקה.

הפתרון החלקי לסוגיה זו טמון אפוא ברשת ביטחון כוללת המגינה על אזרחים ותושבים באשר הם – בלי קשר למעמדם התעסוקתי. זהו מודל שאינו יכול להתגשם גם אם תתקבל התביעה הייצוגית נגד וולט. הפתרון לבעיה מצוי במודל שיגן לפחות במידה מסוימת על כלל העובדים במשק, ולא באופן ספציפי ביחס לתבחיניו המשתנים של מקום עבודה כזה או אחר.