הערת פסיקה: מבחן התלות הכלכלית – אשמתו של מי היא?

פסק דין וונצובסקי דוד – החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ העלה לאחרונה שוב את הסוגייה השנויה במחלוקת שעניינה בקטגוריית הביניים שמכונה לעיתים "מעין עובד" ולעיתים ״משתתף חופשי״ (ולעיתים מתוארת כ״פריצת האוניברסליות״). קטגוריה זו מוסיפה על ההבחנות המסורתיות בין עובד שכיר לבין קבלן עצמאי, ומזמינה חשיבה מחדש על המרחב הגאומטרי בו דיני העבודה ראויים לחול. בעניין וונצובסקי, דן בית-הדין האזורי בתל אביב בתביעתו של אדם שהתקשר עם חברת "קוקה קולה" כנהג המסיע את עובדי החברה במשך עשרות שנים. במסגרת התביעה טען וונצובסקי שיש להכיר בקיומם של יחסי עובד-מעסיק בינו לבין החברה. בית-הדין הכריע כי זהו מקרה גבולי שבו, למרות שלא מתקיימים יחסי עובד-מעסיק, מערכת היחסים בין הצדדים הינה בגדר ״מעין עובד״ והוא זכאי לפיצויי פיטורים (אך לא לזכויות עבודה אחרות). בית-הדין ביסס את הכרעתו בעיקר על בסיס מבחן התלות הכלכלית של התובע בחברה – במהלך המשפט הוכח כי התובע העניק שירות כמעט בלעדי לנתבעת, כאשר הכנסות התובע מהנתבעת היו עיקריות ביחס לכלל הכנסותיו. אם כן, מפסק דין וונצובסקי עולה כי אדם שאינו מוגדר כעובד, אך תלוי כלכלית במקבל השירות, זכאי לפיצויי פיטורין. משמע, נראה שניתוח בית-הדין במקרה דנן מרחיב את תחולת דיני העבודה.

בהערת פסיקה קצרה זו, אטען שאופן היישום של מבחן התלות הכלכלית כפי שבא לידי ביטוי בפסק הדין הנוכחי עלול להביא להכרעות דין לא צודקות, ולהטלת אחריות יתרה על המעסיק. הווה אומר, אציע להשתמש במבחן התלות הכלכלית, באופן זהיר יותר ובמכחול דק יותר מאשר השימוש הנוכחי של מבחן זה בפסיקה, וזאת כדי למנוע זליגה לא רצויה של דיני העבודה ממרחבם הגאומטרי הראוי.

ככלל, הלוגיקה של דיני העבודה ניתנת להצגה כפתרון לבעיות שמתעוררות במסגרת יחסי העבודה בין עובד למעסיק. הקושי העיקרי שעולה מיחסי עובד-מעסיק הם יחסי הכפיפות והתלות שנוצרים בין העובד החלש לבין המעסיק החזק. במישור הארגוני, העובד נכנס למסגרת היררכית בה הוא מתחייב לשמוע להוראות מנהליו, אשר קובעים במידה כזו או אחרת כיצד עבודתו תתנהל, וכיצד זמנו בעבודה יושקע. כך שבאופן טבעי יחסי העובד-מעסיק מאופיינים בכפיפות של העובד כלפי המעסיק. במישור החברתי-כלכלי, העבודה קריטית לחייו של פרט, שכן היא מספקת לו הן מקור פרנסה ממנו הוא מתקיים, והן מקור למימוש הצרכים החברתיים – הגשמה עצמית, מעגל חברים, סטטוס חברתי ועוד. יתרה מזאת, בכך שהפרט מתחייב להקדיש חלק ניכר מזמנו במקום עבודה, ניתן לומר שהפרט מאופיין בתלות במעסיק, שכן בהינתן הזמן הרב המוקדש לעבודתו, הפרט אינו יכול להשיג את הצרכים החברתיים והכלכליים ממקורות אחרים. לכן, באופן מובנה, לעובד קיימת תלות במעסיק. בניגוד לעצמאי, לרוב העובד אינו יכול לפזר סיכונים, ולבזר את הכנסתו למספר מקורות שונים. קרי העובד מתפרנס רק ממקור אחד – המעסיק, ולא ממספר רב של לקוחות להם הוא מעניק את שירותיו (גיא דוידוב, "פרשנות תכליתית בדיני עבודה: מיהו עובד", ספר סטיב אדלר, (2016) 261). מכאן, ששני המאפיינים שמייחדים את העובד מן הקבלן העצמאי, הם התלות והכפיפות.

מבחן התלות הכלכלית אינו מוזכר בדרך כלל בפסיקה כמבחן בפני עצמו, אולם ניתן לטעון שחלק מהמבחנים לבירור "מיהו עובד" באים למעשה לזהות אם קיימת תלות כזו (דוידוב, שם; וראו פסק דין גבריאל כותה - מדינת ישראל, בפס׳ 13 לפסק-דינה של הנשיאה וירט-ליבנה ). כמו כן, במספר מקרים נאמר שיש לבחון את שאלת התלות ואף לתת לה משקל מכריע במקרים גבוליים (דעת הנשיא בעע 300256/98 אורי אייזיק – תה"ל תכנון המיים לישראל בע"מ, פד"ע לו 817; עע 1162/01 סמי בן חמו - המכון לפריון העבודה והייצור, פד"ע לח 433; עע 96/ 300274 שאול צדקא - מדינת ישראל-גלי צה"ל, פד"ע לו 625, 659). בנוסף, הוצע בספרות, שבמקרה שרק "רגל" אחת של יחסי העבודה עומדת, בעוד שהשנייה אינה עומדת – למשל רק מאפיין התלות מתקיים, בעוד שמאפיין הכפיפות אינו מתקיים – המתקשר יוכר כשייך לקבוצת ביניים ויחולו עליו הזכויות הסוציאליות הרלוונטיות (דוידוב, שם). לשיטתי, השאלה הרלבנטית מבחינת הלוגיקה של דיני העבודה, היא האם נותן השירות תלוי כלכלית במקבל השירות, באופן שנובע מטבעה של ההתקשרות עצמה. כך שבכניסתו של נותן השרות לתוך חוזה ההתקשרות, אינו יכול לספק יותר את צורכו הכלכלי ממקורות אחרים, שאינם מקבל השרות באותה ההתקשרות.

בשלב זה, לאחר שהוסבר וגובש בסיס הדיון בדמות התפקיד של מבחן התלות הכלכלית, וחשיבותו להכרעה במתן זכויות סוציאליות במסגרת דיני העבודה, אציע שיש ליישם את מבחן התלות הכלכלית באופן זהיר יותר מאשר יישומו מעורר הקשיים המוצג בניתוחו של בית-הדין בעניין וונצובסקי. כזכור, בפסק דין זה, התובע שימש כנהג הסעות של עובדים בחברת "קוקה קולה". השאלה המשפטית בעניין זה, היא האם היה התובע עובד הנתבעת או ששימש כנותן שירותים במסגרת עסק להסעות שהיה בבעלותו. כאשר בית-הדין בחן את היחסים באמצעות "המבחן המעורב" הכולל במרכזו את מבחן ההשתלבות (פן חיובי ושלילי) ומבחני משנה נוספים (חובת ביצוע אישי, פיקוח ושליטה, צורת התשלום, משך ההתקשרות ועוד), בית-הדין הסיק כי המבחן המעורב מתקיים באופן חלקי ביותר. דהיינו, נראה שמרבית האינדיקציות מצביעות (לדעת בית הדין האזורי) על התוצאה שהתובע איננו עובד. אולם בשלב זה תוצאותיו של מבחן התלות הכלכלית הכריעו את הכף.

במהלך המשפט הוכח כי התובע העניק את שירותיו לנתבעת באופן כמעט בלעדי, אף שלדעת בית הדין נראה שלא התקיימה כפיפות. לכן, בית-המשפט בהתאם ללוגיקה של מבחן התלות הכלכלית, ובהתאם למשקלו שנקבע בפסיקה ובספרות שהוצגו לעיל, הכריע כי מערכת היחסים בין הצדדים הינה בגדר "מעין עובד". ולכן ברוח תכליות דיני העבודה, בית-הדין קבע כי הרציונל שעומד בבסיס חוק פיצויי פיטורין הוא שהעובד נשען על לקוח-מעסיק עיקרי או יחיד ומכאן יש להעניק לו את הזכות והשהות להתארגן ולמצוא את פרנסתו מחדש. משמע, הלוגיקה של תלות כלכלית מתיישבת עם הלוגיקה של חוק פיצויי הפיטורין, ומכאן הצדק לכאורה נעשה.

עם זאת, אני סבור שיש ליישם את מבחן התלות הכלכלית באופן זהיר יותר מאשר האופן בו בית-הדין יישם את המבחן במסגרת ניתוחו הנזכר לעיל. לשיטתי יש ליישם את המבחן על רקע ניתוח מושגי נכון לביטוי "תלות כלכלית". כנזכר לעיל, נאמר שתלות כלכלית מתקיימת כאשר הפרט אינו מפזר סיכונים, ומקבל את פרנסתו רק ממקור אחד ולא ממקורות נוספים. אולם, לשיטתי אין להסתפק בהגדרה זו. קרי מדובר בתנאי הכרחי, אך לא מספיק. משמע, בנוסף יש לברר האם "התלות הכלכלית" היא בכח או בפועל? האם היא מובנית או היא תולדה של התנהגות הפרט? למשל במקרה בו, לנותן השירות ישנו המוניטין, המבנה העסקי והיכולת לפזר סיכונים ולא להיות תלוי במקבל השירות, ובכל זאת נותן שירות זה תלוי בגורם אחד, נראה שאין מדובר בתלות כלכלית במובן שדיני העבודה נועדו לנטרל, אלא מדובר באופן קבלת החלטות עסקיות, שאין אנו רוצים לעודד ולתמרץ. אישוש למובן הנכון של תלות כלכלית ניתן למצוא בפסיקה – המכנה המשותף לכל התביעות שבהן "משתתפים חופשיים" (מאופיינים ביחסי תלות כלכלית) הצליחו לשכנע את השופטים שהם סווגו בשוגג כ"קבלנים עצמאים", הוא כי לא היה מדובר במועסק שיש לו עסק עצמאי הנושא סיכויי רווח וסיכוני הפסד, או המעסיק עובדים נוספים (ראו עמודים 249-250 במאמרה של שרון רבין-מרגליות, "עובדים ללא מסגרת (משפטית)"). בנוסף, אף בדברי ההסבר להצעת חוק המשתתף החופשי התשפ"א-2021, שמטרתו להקנות למשתתף החופשי זכויות מתחום דיני העבודה, צוין שהמשתתף החופשי אינו מעסיק עובדים, אלא פועל לבדו מול מקבל השרות.

אם נחזור לעניין וונצובסקי, בית-הדין קבע גם את הקביעות הבאות הרלוונטיות למבחן התלות הכלכלית:

1. כעולה מדו"חות הרווח ההפסד, התובע ניהל עסק והוא זה שנשא בסיכונים הפיננסיים ורווחים של עסקו (פס' 27 בפסק הדין).

2. התובע ניהל עסק עצמאי, כאשר במסגרתו העסיק עובדים ושילם להם משכורות ודמי ביטוח לאומי (פס' 21-22 בפסק הדין).

3. לתובע הייתה אוטונומיה לבצע את עבודתו כראות עיניו ובלבד שיעמוד בלוז הזמנים (פס' 30 בפסק הדין).

4. התובע אינו מהווה חלק מהמערך הארגוני של החברה, אלא הינו גורם חיצוני המספק שירותים חיצוניים שאינם בליבת העיסוק של חברת ייצור המשקאות (פס' 12-14 בפסק הדין)

יש לציין כי ניתן לחלוק על כל הקביעות העובדתיות האלה; אולם לצורך הדיון הנוכחי אצא מנקודת הנחה כי הן נכונות. על רקע קביעות אלו ולאור הניתוח המושגי שהוצג לעיל, נראה שלתובע, ששימש כנהג הסעות של עובדים בחברה המרכזית לייצור משקאות קלים במשך עשרות שנים, היה קיים את המבנה העסקי, והיכולת לא "להטיל את כל הביצים בסל אחד". מכאן, שאף אם היתה תלות כלכלית בפועל, ניתן לומר כי האחריות לכך היתה של התובע עצמו, שכן לכאורה יכול היה לפזר את סיכוניו באמצעות עבודה מול לקוחות נוספים. בנסיבות אלה, ספק אם יש מקום לקבוע שמתקיימת תלות כלכלית שיכולה להצדיק את הרחבת תחולתם של דיני העבודה. במילים אחרות, בית-הדין עקב יישום לא זהיר של מבחן התלות הכלכלית, מסיט את דיני העבודה ממרחבם הגאומטרי הראוי.