הערת פסיקה: פגיעה נפשית בעבודה לעניין ביטוח לאומי – בין תאונה, מיקרוטראומה ומחלת מקצוע

בפסק דין עב"ל (ארצי) 4980-01-21 המוסד לביטוח לאומי - גילה עטר (פורסם בנבו, 01.12.2021) נידון המקרה של מורה הטוענת כי חוותה פגיעה נפשית כחלק מעבודתה, ותבעה את הביטוח הלאומי בעילת תאונה בעבודה. בית הדין האזורי בתל-אביב קיבל את תביעתה ופסק כי מכתב חריף מצד מנהלת בית הספר, אשר פירט כישלונות חינוכיים של התובעת ונשלח גם למפקחת, אכן מהווה אירוע מכונן שגרם להידרדרות במצבה הנפשי, ולכן מקים לתובעת זכות לדמי פגיעה בעבודה.

בית הדין הארצי הפך את החלטת בית הדין האזורי, בעיקר מכיוון שלהבנתו לא היה האירוע המדובר אירוע מכונן אשר גרם ל"דחק מיוחד ומובחן" מהתקופות שלפניו או לאחריו, והוא היווה חלק משורת אירועים שגרמו להחמרה במצבה הנפשי של התובעת. לפי בית הדין הארצי, החוסר בראיות אובייקטיביות לתחושות הסובייקטיביות הקשות של התובעת בזמן הקרוב לאירוע המדובר לא מאפשר לראות את הפגיעה כנובעת מתאונה, ומכך גם כפגיעה המזכה בהכרה מהביטוח הלאומי. בית הדין מסביר כי לא ניתן להסתמך על דבריה של התובעת בלבד, משהם מהווים "גרסה בדיעבד" ואינם מבוססים על מסמכים וראיות אובייקטיביות.

ניתן להעלות מספר נקודות המבקרות את פסק הדין, והמחזקות דווקא את גרסת התובעת: הקביעה כי חוסר אזכור של אירוע חריג באנמנזה אינו מהווה ראייה סותרת, אלא שותקת; העובדה שביה"ד האזורי שמע את העדויות באופן בלתי אמצעי ויכל להתרשם טוב יותר מרמת האמינות של הנפשות הפועלות; וההלכה האומרת כי על פי עקרונות הביטחון הסוציאלי, במקרה של ספק עובדתי יכריעו לטובת המבוטח. עוד נקודה משמעותית, המחזקת את האפשרות לראות את קבלת המכתב כאירוע שסביר כי יוביל לפגיעה נפשית פתאומית, היא העובדה שהמכתב כלל טענות בדבר פגיעה בטוהר הבחינות. בכך, המכתב פוגע לא רק באלמנטים מקצועיים, אלא גם בתפיסה העצמית הבסיסית ביותר, הנוגעת לאופן שבו האדם תופס את עצמו מבחינה מוסרית; כאשר טענות כאלה מצד הממונה מגיעות בשלב מאוחר בקריירה, ניתן לשער שקבלת תוכן עלולה לגרום לטלטלה נפשית קשה, ואף לעורר תהיות על חיים מקצועיים שלמים.

עם זאת, הבעייתיות הקיימת בפסק הדין לדעתי נובעת לא מהטיעונים של ביה"ד, אלא מעצם ההלכה החלה במקרה זה, ולפיה ניתן לקבל דמי פגיעה בעבודה מהביטוח הלאומי רק כאשר הפגיעה הנפשית כוללת מאפיינים מובהקים של "תאונתיות". בהערה זו אני מעוניין לעסוק בקצרה באפשרויות לשינוי ההלכה.

מיקרוטראומה

כאשר מתרוממים מהבחינה הדקדקנית של מאפייני הנבדלות והפתאומיות של האירוע הנידון, ומסתכלים על הפרשה במשקפיים פשוטים של צדק, נראה כי הסיטואציה היא מעט קפקאית: בתי הדין עורכים דיון משפטי בנוגע למידת המיוחדות והמובחנות של מכתב מסוים, שעה שברור לכל כי התובעת אכן חוותה פגיעה נפשית משמעותית בעבודה בשל היחס של המנהלת ובית-הספר אליה. באופן אבסורדי, דווקא אישוש מקרים אחרים של פגיעה בתובעת – ובמיוחד אם יוכח שמקרים אלה היו משמעותיים ופגעו בנפשה בחוזקה – ישלול את אפשרותה לקבל קצבאות מהביטוח הלאומי בשביל לאפשר את קיומה הכלכלית כשאינה מסוגלת עוד לעבוד.

מיקרוטראומה היא תורה שפוחתה בשביל למנוע מקרים כאלה של עיוות ואי-צדק. זהו מושג יציר הפסיקה, אשר נשאב ממדינות בהן נהוגה שיטת "הרשימה הסגורה" להכרה בפגיעות בעבודה. הוא מגיע כדי לפצות את המבוטחים שהפגיעה בהם קשורה לעבודתם, אך אינה מחלת מקצוע או תאונה (ראו למשל: שטיין, פס' 2). ההגדרה למיקרוטראומה היא רצף של תאונות נשנות, זעירות וזהות, אשר הצטברותם גורמת לפגיעה.

לתחושתי, ביה"ד האזורי הלך לכיוון של החלה מסוימת של מיקרוטראומה. החלה ישירה איננה אפשרית, הן בגלל שמיקרוטראומה לא חלה על פגיעות נפשיות, והן בגלל שכל אחת מהפגיעות של המנהלת הייתה, באופן טבעי, מעט שונה ולא "חזרתית"; ואכן, המושג לא מופיע לא בפסק-הדין האזורי ולא בפסק-הדין הארצי. עם זאת, נראה כי רציונל מסוים של התורה מתיישם בפסה"ד של בית הדין האזורי בכך שאמנם מודגשת החומרה הייחודית של האירוע המכונן, המכתב, אך הקשר הסיבתי הוא של החמרה במצבה הנפשי של התובעת (ולא קשר של גרימה), וכן לא נעשה ניסיון לצמצם את חומרת האירועים האחרים.

הסיבה שהמחוקק הגביל את דמי הפגיעה בעבודה לתאונה בלבד, לפי בג"ץ (פס' 27), היא תקציבית; על אף תכליתו הסוציאלית של הביטוח הלאומי, הוא אינו מסוגל לכסות את מקרי הפגיעה בעבודה כולם. הפסיקה בכל זאת הרחיבה את כוונת המחוקק על ידי יצירת המיקרוטראומה, אך דווקא בנוגע לפגיעות נפשיות מיקרוטראומטיות אפשר אולי להבין את הסתייגות הפסיקה מהכללתן בפגיעות המזכות בדמי פגיעה, וזאת בשל הקושי לאבחן את המתרחש בתוך נפשו של אדם.

אפשרות ביניים מסוימת תהיה תשלום חלקי לפגיעות מיקרוטראומה נפשיות. יש לשקול יצירת מתווה שיזכה את הנפגעים בקצבה מסוימת, גם אם לא מלאה, במקרה ונפגעו נפשית מאירוע שאינו ״תאונתי״. צעד כזה ימנע חוסר צדק כמו במקרה דנן, ויאפשר פיצוי כלשהו לעובדים שנפגעו בעבודה מבלי לגרור לשינוי אסטרונומי בגובה התשלומים של הביטוח הלאומי. עם זאת, שינוי שכזה כנראה שיוכל להתרחש ברמה החקיקתית, ולא דרך פסיקה.

שחיקה אצל מורים: מחלת מקצוע?

דרך אחרת שכדאי לשקול היא הגדרת פגיעות נפשיות הנגרמות משחיקה אצל מורים כמחלת מקצוע.

תופעת השחיקה אצל מורים נידונה רבות במחקר. היא גורמת לדיכאון וקשיים נפשיים חמורים אצל מורים לקראת סוף הקריירה שלהם, מה שמלווה פעמים רבות בתחושת חוסר הגשמה. בעיה זו קיימת יותר אצל מורים מאשר במקצועות אחרים, והיא מתבטאת בצורות שונות של הזנחה, בעיות גופניות, וכמובן פגיעות נפשיות. באופן טבעי ובדומה לעובדים אחרים, ישנה השפעה ניכרת ליחס המתקבל מהממונה, בעיקר כשזה מתבטא בפגיעה באוטונומיה. מאפיינים אלה באים לידי ביטוי במקרה שלנו, בו התובעת הייתה בשלהי הקריירה שלה והיא חוותה את הפגיעות הנפשיות כנובעות מיחס המנהלת אליה.

לכן, יש לבחון את האפשרות של הוספת הפגיעות הנפשיות הנובעות משחיקת המורים לרשימה הסגורה של מחלות המקצוע המזכות בדמי פגיעה בעבודה, וזאת בשביל למנוע מקרים נוספים של חוסר צדק. כמובן שהחלטה שכזו צריכה להיות מגובה במחקר מעמיק שיבסס את הקשיים שאוזכרו לעיל ויאבחן את הפגיעות הנפשיות הנגרמות למורות כתוצאה מהשחיקה.

אף שמדיניות קצבאות הפגיעה בעבודה מהביטוח הלאומי נוגעת לשיקולים תקציביים-מדינתיים, ניתן לראות בצעד זה שינוי מדיניות רצוי. הכללת פגיעות נפשיות אצל מורים כמחלת מקצוע וכתוצאה מכך הקלה בתביעות דמי פגיעה בעבודה לאוכלוסיית המורות עשויה להביא צדק למקצוע שסובל ממורכבויות רבות, ולהוביל לשינוי חיובי במעמד המורות.