הערת פסיקה: על שכר ראוי בשביתה חלקית

למעט מופעים נדירים בספר החוקים, דיני השביתה בישראל הותוו לאורך השנים בעיקר בפסיקת בתי הדין לעבודה. אחד המופעים הנדירים הוא בחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957. סעיף 37ג לַחוק מסדיר את תהליך תשלום שכרם של עובדים השובתים שביתה חלקית בלתי-מוגנת בשירות הציבורי, וקובע כי לאחר שמעסיק ציבורי ביקש מבית הדין לקבוע כי עובדיו מקיימים שביתה כאמור, יהיה רשאי בית הדין לקבוע שעובדים אלה זכאים לשכר חלקי תמורת העבודה שביצעו בפועל, "בשיעור ש[י]קבע בית הדין לפי נסיבות העניין". בנוסף, הסעיף קובע כי כל עוד בית הדין לא קבע אחרת, לא ניתן לשלם לעובד השובת כאמור פחות ממחצית משכרו הרגיל.

פרשנות סעיף 37ג עמדה במוקד פסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 30 באוגוסט 2021, בעניין רשות האכיפה והגבייה. השאלה המשפטית אליה נדרשו השופטים הייתה האם התהליך המתואר לעיל הוא הנתיב בו מחויב לעבור מעסיק ציבורי אשר מעוניין לשלם לעובדים שכר חלקי עבור שביתה חלקית בלתי מוגנת, או שמא מדובר בנתיב רשות העומד בפניו, אשר ברצותו יעבור בו וברצותו ישלם לעובדיו שכר חלקי לפי ראות עיניו.

השתלשלות האירועים כפי שהיא מובאת בפסק הדין מתארת סכסוך קיבוצי שנוצר על רקע החלטה של הנהלת רשות האכיפה והגבייה לערוך שינויים באופן ביצוע הליך עיקול ברישום, ביניהם שינויים המשליכים על חישוב החזרי ההוצאות לעובדים. בעקבות ההחלטה ועד העובדים נקט מיידית בעיצומים במשך יומיים. כעבור מספר חודשים, רשות האכיפה והגבייה (להלן: "הרשות") ניכתה משכר העובדים השובתים את הסכומים שלעמדתה היו שווי ערך לשעות בהם שבתו. השאלה שעמדה בפני בית הדין הייתה, כאמור, האם הייתה רשאית הרשות לפעול באופן חד-צדדי ביחס לשכר העובדים, או שמא היה עליה לפנות לבית הדין על מנת שזה יקבע את שכרם החלקי.

בית הדין הארצי דחה את הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, ואישרר את הפרשנות לפיה סעיף 37ג לחוק קובע נתיב רשות, ולא נתיב חובה. לצד זאת, בית הדין הארצי ביטל מספר קביעות נילוות מפסק הדין של בית הדין האזורי, בהן הקביעה שחוק הגנת השכר לא חל על החובה לשלם שכר ראוי והקביעה שתשלום שכר חלקי ראוי הוא במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק ולא זכות חוזית של העובדים. בהערת פסיקה זו אבקש לטעון כי פסק הדין הפר את האיזון הקיים בדיני השביתה.

עיון בפסק הדין מלמד כי בחלק של עובדות המקרה מותב בית הדין הארצי תיאר את ההחלטה החד-צדדית של הנהלת הרשות לשנות את אופן החזר ההוצאות לעובדים, אך עובדה זו נעדרה מהדיון המשפטי שהוביל להכרעה, אשר התמקד בתכלית החקיקתית של סעיף 37ג ובפרשנות הנגזרת ממנו. בית הדין האזורי אף ביקר את התנהלות העובדים, וקבע ש"ניתן היה להימנע מהעיצומים לוּ היתה ההסתדרות מנסה לדבר עם הגורם הרלוונטי". נשאלת השאלה מדוע העובדים הם אלה ש"זכו" לשבט הביקורת, ולא הרשות אשר הייתה זו שגרמה להיווצרות הסכסוך מלכתחילה כאשר קיבלה החלטה חד-צדדית. אמנם אין בהתעלמות השופטים מעילת ההגנה בגינה נקטו העובדים בעיצומים נפקות לעניין תשלום שכר ראוי, שכן לפי הפסיקה אף מעסיק שעובדיו שובתים שביתה מוגנת לא מחויב לפנות לבית הדין לשם תשלום השכר הראוי, אולם בעיניי התעלמות זו מהווה למעשה החלה של חובת תום הלב באופן סלקטיבי על צד העובדים בלבד.

ניתן לבקר את מסקנתי האחרונה ולטעון שתפקידו של בית הדין, ושל המשפט בכלל, אינו לבחון את צדקת תביעותיהם של העובדים ואת צדקת יציאתם לשביתה, אלא להבטיח שהצדדים לסכסוך ישמרו על "כללי המשחק" המשפטיים (מונדלק והרפז, בעמ' 8). ברם, אף אם נתחום עצמנו לשדה המשפטי הטהור, דיני השביתה השלימו את חקיקת העבודה והותוו על ידי בתי הדין לעבודה באופן "המתיישב עם עיקרון הסימטריה וההדדיות ביחסי העבודה" (בן-ישראל, בעמ' 6). סימטריה זו של יחסי העבודה הופרה, בעיניי, בפסק הדין הנוכחי, לא רק ביחס אל שני הצדדים כמפורט לעיל, אלא גם בקביעת ההלכה עצמה, כפי שיפורט להלן.

בשנת 1976 נוסף סעיף 37ג לחוק יישוב סכסוכי עבודה, ונועד לאפשר למעסיקים "לבטח" עצמם מפני תביעות הלנת שכר עקב תשלום שכר חלקי בעת שביתה חלקית בלתי מוגנת, באמצעות פנייה לבית הדין שיקבע כי עובדיהם אכן שובתים שביתה בלתי מוגנת ויקבע את שכרם הראוי. בנוסף, כאמור לעיל, הסעיף קובע מנגנון ברירת מחדל לפיו המעסיק רשאי לנכות עד 50% משכר העובדים. בשנת 1977 בית הדין הארצי לעבודה הכשיר לראשונה אפשרות של השבתת מגן והקנה למעסיקים אפשרות להגן על עצמם מפני עובדיהם השובתים שביתה חלקית ולהשבית את מקום העבודה במלואו, ובכך להימנע לחלוטין מתשלום שכר לעובדיהם בימי השביתה (עניין אלקו).

מאז 1977 המשיכו להתעצב דיני השביתה בפסיקות בתי הדין לעבודה, אולם האיזון הבסיסי שיצרו סעיף 37ג לחוק יישוב סכסוכי עבודה והלכת אלקו נשמר לאורך השנים, ונוצרה ודאות משפטית לפיה העובדים היוצאים לשביתה חלקית מודעים לסכנת השבתת המגן, אשר עולה ככל שהעיצומים יותר משמעותיים; ומנגד המעסיקים מודעים לברירת המחדל שסעיף 37ג קובע המאפשר להם לנכות עד 50% משכר השובתים, ולכן ייתכן שיעדיפו להכיל את השביתה החלקית ולא לנקוט בהשבתת מגן, כאשר הסיכון להפסד כלכלי עולה ככל שהשביתה החלקית נמשכת יותר זמן ו"מאיימת" לעבור את ערכו של שכר חצי יום העבודה. פסק הדין בענייננו מפר איזון זה, כאשר הוא מאפשר למעסיק להחזיק בכל הקלפים ולהשתמש באופן חד-צדדי באופן תשלום השכר החלקי כקלף מיקוח נגד השובתים אשר תלויים בשכר לפרנסתם. אמנם קיימת בפני השובתים האפשרות לפנות לבית הדין לעבודה ולבקש שזה יקבע כי חישוב השכר החלקי היה מוטעה, אולם כאשר בפני המעסיק נתונה האפשרות החד-צדדית לקבוע את שכרם, כוחו גובר והאיזון המתואר לעיל מופר.

בית הדין נתן משקל רב לעובדה שלפי פסיקה קודמת, במקרה של שביתה חלקית מושעה חוזה העבודה והזכאות של העובד היא לשכר ראוי בלבד. מכך הסיקו בפסיקה כי בשביתה מוגנת, שאינה מוסדרת במסגרת סעיף 37ג, רשאי המעסיק לקבוע את השכר החלקי באופן חד-צדדי, מבלי לפנות לבית הדין לעבודה, ובפסק הדין הנוכחי סברו השופטים כי אין זה ראוי שמצבם של עובדים בשביתה בלתי מוגנת יהיה עדיף על שובתים בשביתה מוגנת. אולם ניתן היה לפתור קושי זה גם בדרך אחרת: בחינה מחודשת של ההלכה לפיה בשביתה מוגנת המעסיק פטור מפנייה לבית הדין לשם קביעת השכר החלקי הראוי.

לסיכום, בעיניי פסק הדין בעניין רשות האכיפה והגבייה קיפח את עובדי הרשות מבחינת החלת חובות ההגינות ותום הלב, וכן הפר את האיזון הקיים בדיני השביתה בעניין תשלום שכר בשביתה חלקית. מבחינת העתיד לבוא, ניתן לשער כי לפחות במקרים מסוימים מעסיקים ינקטו בשיטת "מצליח" וישלמו לעובדיהם השובתים שכר נמוך משכרם הראוי מתוך תקווה שהאחרונים לא יפנו לבית הדין או לא יצליחו להוכיח את שכרם הראוי. בנוסף, ניתן לשער שעובדים יחששו בטרם ינקטו בשביתה חלקית, מתוך ההבנה ששכרם החלקי נתון, לפחות ברמה המיידית, לשיקול דעתו הבלעדי של מעסיקם. מעניין לציין שחשש זה עשוי להביא לצמצום כמות השביתות החלקיות, אך הוא יכול לעבוד לשני הכיוונים וכך ייתכן שיביא לוויתור על יציאה לשביתה, אך ייתכן שיביא דווקא להגדלת כמות השביתות המלאות.