הערת פסיקה - דיון בהגדרת "בן זוג" לצורך קביעת זכאות לקצבת שארים

פסק הדין בעניין יורש המנוחה ריימונד אמסלם של בית הדין הארצי לעבודה שניתן בתאריך 30.10.2022 עסק בשאלה האם למנוח היו שתי בנות זוג בתקופה שטרם פטירתו, הן אשתו והן הידועה בציבור שלו. זאת כדי לקבוע מי מהן או שמא שתיהן זכאיות לקבלת קצבת שארים לפי חוק הביטוח הלאומי ולפי חוק שירות המדינה (גמלאות).

המנוח נישא לרות בשנת 1969, ולהם נולדו 3 ילדים. בשנת 1971 המנוח החל במערכת יחסים עם ריימונד, להם נולד ילד משותף בשנת 1988. בשנה זו חתם המנוח על צוואה לפיה הוא מוריש את כל רכושו לאשתו רות ולשלושת ילדיהם, ואילו לריימונד ולבנם המשותף הורה להעניק 10 שקלים לכל אחד. בשנת 2006 חתמו המנוח ואשתו על הסכם ממון, כנראה כדי להגן על רות מפני נושי המנוח ומפני השלכות אפשריות של מערכת היחסים שלו עם ריימונד. לפי ההסכם, תתקיים הפרדה רכושית ביניהם; אין להם חלק האחד בשכרו של השני; גם אם יהיו גרושים, לרות תהיה זכאות בזכויות הפנסיה, תגמולי משרד הביטחון וביטוחי החיים של המנוח. המנוח ואשתו לא התגרשו מעולם, ואולם המנוח השקיע גם במיסוד מערכת היחסים שלו עם ריימונד, למשל באמצעות רכישת ביטוח חיים בו היא המוטבת היחידה, הגשת בקשה לפיה ייחשבו כידועים בציבור, ומגורים משותפים עמה בשנותיו האחרונות.

לפי פסיקת בית הדין האזורי, נמצא ספק באשר לפרידה בין המנוח ואשתו, ולפיכך הכריע בית הדין שאין לקבוע שהייתה פרידה בינו ובין רות בשנים הרלוונטיות. גם רות וגם ריימונד הוכרו כאלמנות של המנוח, ושתיהן זכו בזכויות הסוציאליות.

בבית הדין הארצי התהפכה ההכרעה, וזאת כיוון שבית הדין קבע כי "פרידה של קבע" כמשמעו לפי תת סעיף (2) בסעיף 1 לחוק שירות המדינה יכולה להתקיים גם אם אין נתק מוחלט בין בני הזוג, ובשים לב לתכלית קצבת השארים.

ארצה להתייחס לצמד נקודות העולות מפסק הדין. הראשונה נוגעת לפרשנות פורמלית ומהותית של בית הדין את החקיקה, והשנייה מבקרת את החוק עצמו.

ראשית נראה שבית הדין מנסה להתאים את עצמו למציאות המשתנה ולהגדרות הזוגיות החדשות בכך שהוא מכיר ומעדיף את הזוגיות שאינה פורמלית, על פני הזוגיות שמוסדה על ידי נישואים. העובדה שהמנוח ורות נשארו נשואים ומעולם לא התגרשו אמורה הייתה לעמוד לזכותה של רות אם בחינת בית הדין הייתה פורמלית ודווקנית. ואולם, התייחס בית הדין למאפיינים אחרים בעלי אופי מהותי יותר בקשר הזוגי. קביעה זו עומדת בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון שניתנה לאחרונה בעניין 3583/20 פלוני נ' מדינת ישראל, שם נפסק כי ההגדרה האובייקטיבית פורמלית היא הקובעת לצורך הגדרת קרוב משפחה בקשרי נישואים. אמנם מדובר בפסיקה פלילית במסגרתה מעמד מיוחד לעיקרון החוקיות והאזהרה ההוגנת, אולם קביעה זו של בית המשפט העליון משקפת בכל זאת מתן בכורה לפורמליות ולא למהות, באופן שניתן לראותו כמנוגד לגישת בתי המשפט בעשורים האחרונים (למשל, ראו את מאמרו של פרופ' מנחם מאוטנר על אימוץ בית המשפט את המהות על פני הפורמליזם). כאמור, בית הדין הארצי העדיף במקרה הנוכחי את הבחינה המהותית.

לגופה של הבחינה המהותית ניתן לתהות על פסיקת בית הדין, שכן לעניין תכלית קצבת השארים בית הדין הארצי קובע שהמנוח ואשתו לא קיימו משק בית משותף או שהתקיים ביניהם שיתוף כלכלי ממשי. ואולם עלה מהעובדות שהמנוח ואשתו היו יושבים כל בוקר יחד, אוכלים יחד בביתה של רות, המנוח היה קונה מתנות לאירועים משותפים אליהם הלכו יחדיו, היה מבצע עבורה קניות בסופר, ומעולם לא איין את מערכת היחסים ביניהם. רכב שהיה רשום על שם המנוח היה בשימוש אשתו ובתם, הם לקחו יחד משכנתא עבור בתם המשותפת, ונקנתה חלקת קבר כפולה עבור שניהם, הוצאה שגם היא אינה מבוטלת. כל אלה יכולים להעיד על שיתוף כלכלי ממשי, על אף שהמנוח ורות לא גרו יחד. עוד בית הדין הכריע כי הקשר ביניהם לא מגיע לכדי "קשר זוגי", אך ניתן לשאול כיצד ניתן להכריע מבחינה "משפטית" על קיומו של קשר זוגי ובייחוד כשמדובר בבני זוג מבוגרים שחייהם התייצבו במגורים בנפרד, שילדיהם בגרו ועזבו את הבית. גם אם הוצאות כלכליות משותפות של בני זוג גרושים בנוגע לילדיהם הם עניין שבשגרה, השיתוף הכלכלי לא בהכרח מתבטא בזמן פנאי משותף לבני הזוג הגרושים באופן קבוע. לעניות דעתי בכל גיל "קשר זוגי" עלול להיראות שונה ולהתאפיין בהתנהגות זוגית אחרת, ולכן שלילת הספק באשר לקיום מערכת יחסים בין המנוח ואשתו לא מובנת מאליה.

אציין ששני החוקים מכירים באפשרות שלאדם ייתכן ויהיו שתי בנות-זוג לצורך קביעת זכאות לגמלת שארים, ולכן מתאפשר להכיר בשתי הנשים כזכאיות לגמלה. אולם נראה שהמקרה ייחודי, כיוון שפירוש פורמלי ודווקני של החוק, ובמיוחד סעיף 4(א)(1) לחוק שירות המדינה ("מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה ולמעט מי שבשעת מותו היתה פרודה של קבע שלו (להלן – אלמנה)") מביא לתוצאה שסותרת פרשנות פורמלית ודווקנית של הגדרת "בן זוג" – קשר שמוסד על-ידי נישואים, והוא תקף גם כאשר חיים בנפרד, באין גט. מנגד, פירוש מהותי של סעיף זה עלול לסתור פרשנות מהותית של "בן זוג" – אחד משניים שהם זוג (לפי מילון אבניאון, האקדמיה ללשון), כיוון שפרשנות כזו מכירה במערכת יחסים מורחבת יותר, בין יותר מצמד בני אדם.

שנית, לפי דעתי לשון החוק יוצרת מצב המנוגד לשכל הישר. במסגרת החוק, אלמנות שלקחו חלק במערכות יחסים פוליגמיות, האסורות לפי סעיף 176 לחוק העונשין, מקבלות סעדים ועזרה סוציאלית לפי סעיף 258 לחוק הביטוח הלאומי ("מבוטח שהניח אחריו יותר מאלמנה אחת, תהיה כל אחת מהן זכאית לגמלת שאירים לפי סימן זה כאילו היא אלמנה יחידה"), ואילו נשים שלא הסכימו לחיות במערכת יחסים כזו לא מקבלות את העזרה הסוציאלית מהמדינה. אציין שתכליות חוק העונשין ותכלית חוק הביטוח הלאומי שונות. לרוב נשים שהיו חלק ממערכות יחסים פוליגמיות הן חלשות באופן מובנה. הסכמתן לקחת חלק במערכת יחסים פוליגמית מוטלת בספק ולעיתים הן קורבנות של התרבות שמאפשרת את קיום התופעה, לכן הן נזקקות לקצבת השארים על מנת לכלכל את עצמן ואת ילדיהן. עם זאת, הכרה ותמיכה במצב זה עלולה לכל הפחות לנרמל קבלה של ריבוי נישואים. לבסוף אעיר כי בחוק קיימת התייחסות רק למצב שבו יותר מאלמנה אחת זכאית לגמלה, ואין התייחסות למצב שבו יותר מאלמן אחד זכאי לגמלה, כלומר מצב בו למנוחה היו מספר בני זוג. בכך קיימת הכרה של המחוקק במציאות ובקיומם של מערכות יחסים מרובות, אך באופן שאינו שוויוני בין המינים.