הערת פסיקה: קישורית שירותי קול סנטר בע"מ נ' אמוץ דקל

פסק הדין "קישורית שירותי קול סנטר בע"מ נ' אמוץ דקל" עוסק בתביעתה של חברת קישורית לקבלת פיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לה בשל כך שאחד מעובדיה, אמוץ דקל, פעל להקמת חברה מתחרה בעודו עובד אצלה. דקל חתם על תניית אי תחרות בחוזה העבודה שלו, ובמסגרת פסק הדין בחן ביה"ד אם לקישורית עמד אינטרס לגיטימי הראוי להגנה שבגינו יש לאשר את התנייה (בהתאם להלכת צ׳ק פוינט). נקבע שלא הוכח כי לקישורית היה סוד מסחרי, שהיא העניקה לדקל הכשרה מיוחדת או שהיא שילמה לו תמורה מיוחדת עבור הגבלת העיסוק.

בכל הנוגע לאינטרס של חובת תום הלב וחובת האמון, נקבע שאומנם נפל פגם בהתנהגותו של דקל, שפנה לשלושה עובדים של קישורית בהצעה לעבור לעבוד בחברה החדשה שלו, אך מכיוון שהפנייה לא נעשתה טרם מתן ההודעה המוקדמת ומאחר שהיא לא הניבה את התוצאה המיוחלת ולא נגרם נזק, נדחה גם רכיב התביעה הזה.

בהינתן הקביעה העובדתית שאכן נפל פגם בהתנהלותו של דקל ושהוא פעל "בניגוד לחובת הנאמנות וההגינות שחלות עליו כעובד", ראוי היה בעיני להעניק לקישורית פיצוי מסוים גם ללא הוכחת נזק. זאת לאור חשיבות האמון בין הצדדים בחוזה עבודה שהוא חוזה יחס מתמשך ומכוח תקנת הציבור "שלא יהפוך העובד ל"סוס טרויאני" אשר בא בחצריו של מעסיקו ויצא ממנו ונתח בידו" (מנחם מן נ' ספיר ספרינט בע"מ).

חובת תום הלב היא חובה בסיסית בדיני עבודה, והיא חולשת על כל השלבים השונים של יחסי העבודה. מדובר בחובה שחלה הן על העובד והן על המעסיק מתוך שאיפה לייצר נורמה של יחסי עבודה המתבססים על התנהגות הוגנת וישרה. לעיתים חובת תום הלב מעוררת קושי יישומי שכן היא מנכיחה את ההתנגשות בין העולם האנושי והעולם המשפטי במקרים בהם החוק והמוסר לא חופפים בהכרח. אולם, חשוב לזכור שחובת תום הלב היא לא רק חובה מוסרית, אלא היא חובה משפטית שסנקציה בצידה.

כידוע, תום הלב מעוגן בסעיף 12 ובסעיף 39 בחוק החוזים, ומוחל על דינים נוספים במשפט באמצעות סעיף 61(ב) לחוק החוזים. בניגוד לסעיף 12 הכולל סנקציה מפורשת על הפרת תו"ל במהלך משא ומתן, סעיף 39 לא כולל אף הוראה בכל הנוגע לאי קיום חוזה בתו"ל. לפי פרשנותו של אהרון ברק בפס"ד שרותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ, הדבר נובע מכך שבפועל התוצאות להתנהגות בחתו"ל יכולות להיות רבות ומגוונות.

בדיני החוזים הכלליים אומנם לא נפוץ הסעד של הענקת פיצוי ללא הוכחת נזק, אולם בתי הדין לעבודה מוסמכים לפסוק פיצוי גם ללא הוכחת נזק. הדבר בא לידי ביטוי באופן מפורש בחקיקה הן בעוולות המזכות בפיצוי ללא הוכחת נזק כלל (חוק שוויון הזדמנויות בעבודה או חוק עוולות מסחריות), והן בעוולות המזכות בפיצויים לדוגמא ובפיצויים עונשיים (חוק הגנה על עובדים, חוק עבודת נשים ועוד). להרחבה בנושא ראו צבי פרנקל "פיצויים ללא הוכחת נזק, פיצויים ללא הוכחת נזק של ממון ופיצויים לדוגמה בחוקי העבודה בישראל".

לאור ההכרה בפיצויים עונשיים בדיני עבודה מכוח החקיקה בנושאים לעיל, אני מאמינה שעד להסדרה חקיקתית בנושאים נוספים, ראוי להחיל דוקטרינה זו גם על זכויות שהוכרו ופותחו בפסיקה כדוגמת הזכות שמקימה ההפרה של חובת תום הלב לצד הנגדי. לפיצוי עונשי יש מסר חינוכי והוא נועד להכווין את התנהגות הצדדים.

בניגוד לחוזים מסחריים רגילים חוזי העבודה הם חוזי יחס עליהם ולכן הדין מחיל עליהם מגבלות נוספות המבטאות שיקולים ערכיים כדוגמת חובת תום לב מוגברת. לאור זאת ההסתייגות הקיימת מפיצויים עונשיים בחוזים מסחריים לאו דווקא רלוונטית לפיצויים עונשיים בדיני העבודה. טענה חשובה נוספת בהקשר זה היא שבפועל ביה"ד לדיני עבודה פוסק פיצוי עונשי, לעיתים בפני עצמו ולעיתים באופן משולב עם פיצוי ממוני או פיצוי על עוגמת נפש. להרחבה ראו שלי אביב ייני "פיצויים עונשיים סמויים בגין פיטורים שלא כדין המהווים הפרת חוזה עבודה".

אין מדובר בגישה תיאורטית גרידא. על אף שפסיקת פיצוי כספי מכוח הפרת חובת תום הלב בדיני העבודה לא רבה היא אכן קיימת. בטרם אציג מספר דוגמאות ראוי לציין שכרגע מדובר בעיקר בפיצויים שנפסקו לחבותם של מעסיקים. עם זאת, מכיוון שחובת תום הלב מוטלת באופן שווה על שני הצדדים לחוזה אני חושבת שניתן להקיש מפסיקה זו גם למקרים בהם העובד הוא שהפר את חובת תום הלב.

בפס"ד ע״ע (ארצי)‏ ‏מדינת ישראל – מירון חומש נפסק פיצוי של 90,000 ₪ עבור התנהגות בחוסר תום לב ועוגמת נפש במנותק משאלת הנזק הממוני. בביה"ד האזורי לכל אחד מהרכיבים הללו ניתן פיצוי נפרד, והסיבה לכך שאוחדו בפסיקת הארצי הייתה התפיסה שמדובר היה בפיצוי כפול. נימוק זה מכיר בכך שעילת תביעה מכוח התנהגות בחוסר תום לב מהווה עילת תביעה נפרדת וראויה לפיצוי. זאת ועוד, פסק הדין מוסיף ומחדד את הנושא: "איננו מתעלמים מכך שיתכנו מקרים שבהם יהא עובד זכאי לפיצוי בגין התנהלות שלא בתום לב אף שלא נגרמה לו עוגמת נפש רבה".

במקרה אחר, ע״ע (ארצי) ‏דבורה צנעני – המכון הצרפתי, פסק בית הדין הארצי פיצוי כספי על סך 20,000 ₪ בנימוק ש"בהתנהלות זו יש לטעמנו הפרה של חובות תום הלב וההגינות בהן חב המכון כלפי המערערת, באופן המצדיק פסיקת פיצוי כספי (ודרישה לפיצוי כאמור אכן נכללה בכתב התביעה)". אומנם דרישת המערערת לפיצוי בגין ניהול מו"מ בחוסר תום לב נכללה תחת רכיב הפיצוי הממוני, אך מעניין לציין שביה"ד פסק שלא הייתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, או שינוי חד צדדי בהסכם ולכן דחה את כל הטענות למעט הטענה על חוסר תום לב במשא ומתן. ייתכן ומשתמע מכך שהפיצוי הוא בגין הפרת החובה עצמה ולאו דווקא הנזק שנגרם, או לכל הפחות שהנזק איננו ממוני.

דוגמא נוספת ניתן למצוא בפס"ד סעש (ת"א)‏ ‏קרייזי בלון קידום מכירות בע"מ – אהוד כרמי, שעובדות המקרה שלו דומת לעניינינו. במקרה זה דרשה התובעת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין גזל סוד מסחרי, אך סוד שכזה לא הוכח. למרות זאת, נפסק לזכותה של התובעת פיצוי על סך 20,000 ₪ "בגין הפרת חובות תום הלב והאמונים לתובע".

אומנם מדובר בפסיקה של ביה"ד האזורי, אך בעיני היא משקפת את הגמישות הנדרשת במקרים בהם אין ספק שחובת תום הלב הופרה אולם לא הוכח נזק מספק למתן סעד של פיצוי ממוני או סעד מניעתי של הגבלת התחרות. הדבר מקבל משנה תוקף לאור החקיקה הענפה בדיני עבודה המכירה בפיצוי ללא הוכחת נזק כפי שהוצגה לעיל, כמו גם האבחנה שבפועל פיצויים בעל אופי עונשי קיימים בפסיקה, גם אם הרטוריקה האופפת אותם אינה עונשית בלבד.