top of page
ארכיון
מיכל ילובסקי

הערת פסיקה: סרגיי פסנקו נ׳ אליתה ליוינג ישראל בע״מ

בפסק דין סעש (ת"א) 60098-03-14 סרגיי פסנקו נ' אליתה ליוינג ישראל בע"מ שניתן בתאריך 22.10.2018, דחה בית הדין האזורי בתל אביב, בפסק דינו של כב׳ השופט אורן שגב, את תביעתם של סרגיי פסנקו וודים קוטוב להכרה בהתקיימותם של יחסי עבודה בינם לבין חברת הריהוט אליתה ליוינג. בפסק הדין נקבע כי מערכת היחסים בין הצדדים הייתה קבלנית-מסחרית, ומשום כך אין הם זכאים לתשלום זכויותיהם על ידי הנתבעת.


בהערת פסיקה זו אבקש לעסוק בשתי סוגיות העולות מפסק הדין, בחינת מבחן ההשתלבות בפניו החיוביים ואופן יישומו על עובדות המקרה, כמו גם ההסתמכות אשר נעשתה על מבחן ״כלי העזר ואספקתם״. לעמדתי, היבטים אלו כפי שיועלו בהמשך היו ראויים להתייחסות, בהיותם מאיינים מעט את כפות המאזניים, או לכל הפחות הופכים את ההכרעה ליותר מורכבת, לאור התכליות של דיני העבודה.


כידוע, המבחן המקובל בפסיקה לבחינת יחסי עובד-מעביד הינו המבחן המעורב, אשר במרכזו מצוי מבחן ההשתלבות. ההשתלבות נבחנת הן בפניה החיוביים – היות העובד משולב במערך הארגוני, והן בפניה השליליים – העדר אפיונים של עסק עצמאי. בנוסף, עם השנים עוגנו בפסיקה מבחני עזר שונים, אשר מסייעים להכרעת טיב היחסים.


בקביעת בית הדין לעניין התקיימותו של מבחן ההשתלבות בפניו החיוביים נטען בפסק הדין כי מהותית השירות אשר ניתן על ידי התובעים, שירותי הובלה, הינו שירות נלווה ליתר השירותים שהנתבעת מעניקה ללקוחות, וניתן רק במקרה שבו הלקוחות מעוניינים בכך, דהיינו, אינו הכרחי. השופט ממשיך ומנמק כי הנתבעת יכלה להמשיך למכור את רהיטיה גם לולא שירותי ההובלה שהוצעו ובוצעו על ידי הנתבעים. לאור כך, נטען כי עבודת התובעים לא השתלבה במערך הארגוני של הנתבעת.


באופן מעשי, ניראה כי בית הדין עורך בחינה מי מצוי ב״ליבת״ העסק מבחינה תפקידית. מבחן זה עשוי להיות ״כלי״ בעייתי לשימוש, בהיותו מאפשר בקלות הוצאת עובדים לסטטוס של קבלנים. לעניין זה, ניראה שניתן להבחין בין מצב שבו העובד משתלב במערך הארגוני, לבין מצב שבו התפקיד משתלב במערך הארגוני (ראו, גיא דוידוב ״פרשנות תכליתית בדיני עבודה: מיהו עובד״ ספר סטיב אדלר 1, 10-9 (יצחק אליאסוף, נילי ארד, אלישבע ברק-אוסוסקין, גיא דוידוב, סיגל דוידוב-מוטולה אשר חלד וגיא מונדלק עורכים, 2016)). בעניינינו, ניראה כי קביעת השופט הינה בעיקרה שתפקידם של התובעים אינו משולב במערך הארגוני. עם זאת, בהינתן העובדה שלתובעים לא היו לקוחות נוספים ושהחזיקו בהיבטים של השתלבות אישית, הכרעה זו הינה קשה מבחינת התוצאות של דיני העבודה, ככל שמוסכם כי עובדים אלו לא זקוקים להגנה פחותה של חוקי המגן.


יתרה מזאת, נראה כלא ברור כי היבטים אלו של העבודה הינם לא יותר מהרחבת השירות שהחברה מציעה עבור הלקוחות. אמנם, בפסק הדין נטען כי לקוחות החברה יכלו לבחור שירותי הובלה או לקחת את רכישותיהם באופן עצמאי. אולם, ניראה שניתוח זה הוא מעט צר, או תיאורטי, שכן גם אם מעשית לקוח יכול לבחור בעצמו שירותי הובלה אחרים, או לקחת רכישותיו באופן עצמאי, ניתן להניח לאור המוצר הנמכר, כי מרבית הלקוחות יסתייעו בשירותי החברה, בייחוד כשזו מציעה שירות זה כחלק ממערך התפעול שלה וייתכן שהיא אף זו שקובעת את המחירון לשירות זה.


בנוסף, לעניות דעתי, אף אם תתקבל בחינת מבחן ההשתלבות החיובית כהוויתה, בפסק הדין הייתה חסרה התייחסות לטענת העובדים לעניין מהות פעילותם, לפיה מלבד הסעת הרהיטים ממחסני הנתבעת לבתי הלקוחות, עסקו התובעים גם בפריקת מכולות עם סחורה שהגיעה לארץ עם הרהיטים, בנייה ופירוק של תערוכות רהיטים, עבודה בתצוגות, פתרון בעיות בשטח והשתתפות בישיבות. טענות אלו לא נסתרו על ידי הנתבעת או קיבלו התייחסות בפסק הדין. אמנם, אין בהירות ביחס להיקף היבט זה של העבודה, אולם ניתן להניח שככל שהיבט זה הינו לכל הפחות קבוע במשך 4 שנות עבודתם של התובעים, היה ראוי להתייחסות מסוימת גם כן בבחינת השתלבותם החיובית.


כאמור, עניין נוסף אשר אבקש לבחון הינו התייחסות בית הדין למבחן העזר אשר עוסק בכלי עזר ואספקתם. הנטייה הרווחת בפסיקה (ראו, תע"א (ת״א) 8303/06 שמשון בליסה נ' חברת אמניר תעשיות מיחזור בע"מ; עע (ארצי) 26932-12-14‏ ‏ סלקום ישראל בע"מ נ' ואצ'סלב איליאגוייב; סעש (ב"ש) 2316-11-13‏ ‏ חיים נעים נ' סוגת תעשיות בע"מ) הינה שככל שמדובר בעובד אשר סיפק לעצמו את כלי העזר לעבודה והשקיע בהם יותר כסף ייטו להכיר בו כעצמאי, לעומת מצב בו כלי העזר נקנה על ידי המעסיק וזה השקיע בו משאבים, בו ייטו להכיר בו יותר כעובד של המעסיק. כעולה מן הפסיקה, באופן ספציפי לעניין מעמד עובדים המספקים שירותי הובלה ברכב, הנטייה הינה שלא להכיר בנהג כעובד, אלא כקבלן, שכן כפי שעלה בתע"א 30-3838 שמשון בליסה נ' חברת אמניר תעשיות מיחזור בע"מ ״...נסיבות ההתקשרות והבעלות במשאית מלמדות למעשה על נשיאה בסיכויים ובסיכונים של ניהול עסק ע״י בעל המשאית...״.


לעמדתי, לאור העולה מן העובדות המתוארות, היה ראוי בפסק הדין לחלק את תקופות הזמן לענייניהם של התובעים לשתיים – תקופת העבודה הראשונה בה התובעים עבדו עם המשאית ש״הגיעו עמה״ בבעלות הנתבע ה1 ותקופת העבודה השניה, אז נדרשו התובעים על ידי הנתבעת לרכוש משאית חדשה, בתמורה להבטחה כי מחזור ההכנסות החודשיות שלהם לא יפחת מ25,000 ש״ח לחודש. בעניינינו מצדיק השופט בפסק דינו כי התובעים, בדומה לבעלי עסק עצמאי, נטלו סיכון כשרכשו את המשאית החדשה, זו שהנתבעת דרשה מהם לקנות בתקופת העבודה השניה. עם זאת, על פי תיאור העובדות, ניראה כי בהסדר שהושג בין התובעים לנתבעת, התובעים הלכה למעשה לא נטלו שום סיכון ורכישת המשאית הפכה לנטולת סיכון מבחינתם עם השגת ההסדר אודות מחזור ההכנסות החודשיות. במובן זה, ניראה כי ההסתמכות על מבחן ההשקעה בכלי העזר, כפי שעולה מפסק הדין, הופכת למורכבת יותר.


כעולה מן המתואר, עובדות המקרה מורכבות, ויש היבטים אשר לאור הדין הישראלי מטים את הכף להכרה בתובעים כקבלנים. אולם, בהינתן ההסתייגויות כפי שהוצגו לעיל, ניראה שאופן תיאור הדברים בפסק הדין ממשיך מגמה שעולה בפסקי דין בשנים האחרונות של נסיגה מהגדרת עובדים כעובדים. מגמה זו ניכרת למשל בפסק הדין בסעש (ב"ש) 2316-11-13‏ ‏ חיים נעים נ' סוגת תעשיות בע"מ, שם דובר על נהג שעבד 13 שנים כמפיץ מוצרים של הנתבעת, אשר דרשה ממנו מעת לעת לקנות רכבים חדשים ואף התקינה איתוראן ברכבו. מאחר שנראה שגם במצבים אלה קיימת הנחיתות המובנית ביחסי עבודה, במקרים כגון דא ייתכן וראוי לבחון פתרון ביניים של הגדרת העובדים כקבלנים, אולם עם זכויות מסוימות של עובדים. פתרון שכזה הושג עם בעלי משאיות בקנדה – Owner-operators. שם, הנהגים לכאורה מנהלים עסק עצמאי, אולם מכיוון שלרוב עבודתם הינה למול לקוח אחד, יש הכרה בתלות הכלכלית שלהם באותו הלקוח, ולכן יש החלה מסוימת של זכויות מהמשפט הקיבוצי על עובדים אלו, באמצעות יצירת הקטגוריה של Dependant Contractors, ״קבלנים תלויים״, בחקיקה.


פוסטים אחרונים

הצג הכול
תגיות
bottom of page