הערת פסיקה: שדולת הנשים בישראל נ' מדינת ישראל (נציבות שירות המדינה)

ביום 08.04.2018 נתן בית הדין האזורי בירושלים סעד זמני לטובת שדולת הנשים כנגד תכנית הכשרה לחרדים גברים בלבד. בהערת פסיקה זו אסקור בקצרה את החלטת בית הדין, ואפרוש את הטיעונים השונים בנושא, כמו כן אציג פתרון אפשרי בעיני לבעיה הסבוכה הזו. מכיוון שמדובר בסעד זמני חשוב להזכיר כי ההחלטה הינה תמציתית מאוד, וכן כי קביעות בית הדין בהחלטה הן לכאוריות בלבד.

במרכזה של הפרשה עומדת תכנית הכשרה מטעם המדינה בשם "משפיעים – חרדים לשירות הציבורי". מטרתה של התכנית היא לגייס עתודה של אקדמאיות ואקדמאיים מצטיינים מהמגזר החרדי, אשר יעברו בתכנית הכשרה משמעותית ואינטנסיבית של חצי שנה אשר אמורה להכינם לעבודה בשירות הציבורי. במקביל להכשרה, מושמים עמיתי התכנית במשרות בשירות המדינה. בתום חצי שנת ההכשרה, העמיתים מיועדים להשתלב הן במשרות בכירות בשירות המדינה והן במשרות בכירות בשלטון המקומי.

תכנית זו נוצרה ועוצבה בעקבות החלטת ממשלה שהתקבלה בשנת 2015, אשר קבעה כי יש לקדם שילוב של האוכלוסייה החרדית בשירות המדינה. ואכן בשנת 2017 נציבות שירות המדינה פרסמה מכרז פומבי לקבלה לתכנית. סעיף 3 למכרז קובע כי התכנית מיועד לנשים וגברים כאחד, ואולם הוחלט כי שלב ההכשרה יתקיים בנפרד, ולכן יתקיימו 2 מחזורים נפרדים, מחזור נוכחי של גברים בלבד, ומחזור הנשים יפתח בהמשך. לבסוף מצוין, כי ההשמה הינה בסביבה מעורבת של גברים ונשים.

עוד בטרם התחילה תכנית ההכשרה של הגברים, שדולת הנשים התריעה כי המכרז אינו חוקי ואינו חוקתי וכי נפלו פגמים רבים בתכנית בכלל ובמכרז בפרט. לאחר שתכנית ההכשרה החלה, עתרה שדולת הנשים כנגד התכנית והמכרז. ההחלטה בה אנו עוסקים כאן התקבלה בשבוע ה-9 של הכשרת הגברים. בהחלטה נקבע – כאמור באופן לכאורי – כי בכך שהמכרז קבע את מין המועמד כקריטריון לקבלה לעבודה (וכזכור קבלה לתכנית משמעה קבלה לעבודה), שקלה המדינה שיקול אסור, הנוגע לאחד ממאפייני הזהות של ס' 2(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. זאת על אף שמדובר בשיקול שאיננו מתחייב מאופי או מהות התפקיד.

בית הדין קבע כי עצם העובדה שעתיד להפתח קורס נשים עם מספר תקנים זהה, לא יכולה לרפא את הפער שנפער בזכות לשוויון, או למלא אחר הוראות חוק שוויון הזדמנויות, אשר לא כולל תיקון עתידי של הפליה בדרך של ״הפליה הפוכה״. לאחר מכן נאמר כי כבר מראשית ימי בית הדין לעבודה נקבע כי "נפרד אבל שווה" היא טענה שאיננה קיימת במשפט העבודה הישראלי. לטענת המדינה, ס' 15(א) לחוק שירות המדינה (מינויים) (סעיף המחייב ייצוג הולם בשירות המדינה, בין היתר לחרדים ולנשים) מכשיר את המכרז, שכן הוא מעודד ייצוג הולם. לטענה זו ענה בית הדין, שאכן מכוח הסעיף ניתן להעדיף במכרז בתנאים מתאימים מועמד מאחת האוכלוסיות שיש לדאוג לייצוגן ההולם, אך היא אינה מכשירה אפליה מגדרית, גם לא במגזר החרדי. הסעיף מבקש לקדם שוויון ופרשנות המדינה חותרת תחת תכליתו. בכל מקרה, הלכה מושרשת היא כי מעמידים חוק בחזקה כי הוא מתיישב עם כיבוד הזכות לשוויון בין המינים ומכוון להגשימה (מאז פרשת אליס מילר), ולכן פרשנות המדינה נפסלת.

לאור כל האמור, ולאחר שהוצעו מצד בית הדין פתרונות כגון פתיחה מידית של מחזור הנשים, אשר לא התקבלו על ידי הצדדים, החליט בית הדין להעניק סעד זמני. בית הדין קבע כי הוא יאפשר למדינה 30 ימים לצרף לא פחות מ-10 נשים למחזור הנוכחי. אם המדינה תחליט כי אין בידה לצרף נשים לתכנית הנוכחית, התכנית תוקפא עד למתן החלטה אחרת (כזכור ההליך העיקרי ממשיך להתנהל).

לדעתי, צדק בית הדין באופן יישומו של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. החוק קובע באופן ברור כי אסור לשקול את מין המועמד בעת הקבלה לעבודה, מבלי לקבוע מצבים שבהם הפליה של קבוצה אחת עשויה להיות מותרת לטובת שיקולים אחרים (או לטובת קידום שוויון של קבוצה אחרת). בנוסף זהו מקרה קלאסי להכרעה שכזאת. חשוב לזכור כי מדובר במכרז פומבי שהוציאה נציבות שירות המדינה. נורמות השוויון חלות בצורה החזקה ביותר על המדינה, אשר צריכה להוות דוגמא ומופת לכל מעסיק אחר במדינת ישראל בנוגע להפליה ושוויון.

עם זאת, בחינה רחבה יותר של הסוגיה מחייבת התייחסות למספר טיעונים נוספים.

ראשית, בכל המאבק למען שוויון הנשים החרדיות בתוך ההכשרה הזו, וכפי שניתן להסיק מהחלטת בית הדין, נראה שאף אחד מהצדדים לא ממש טרח לשאול אישה חרדית לדעתה בנושא. כלומר יש חוות דעת, תקדימים, החלטות ממשלה (אשר בה יש נציגות של גברים חרדים), עמדות של היועמ"ש, וכן עמדתם של העמיתים בתכנית, אך אף לא פעם אחת צויין שמי מהגורמים התעניין או בדק מה דעת הנשים החרדיות בנושא. העניין אף בולט יותר בחסרונו, כאשר מתברר שבקרב נשים חרדיות יש דעות לכאן ולכאן.

לגופו של עניין, כפי שציין בית הדין, ההחלטה לקיים את ההכשרה בנפרד נעשתה ללא תשתית עובדתית מספקת לכך שהיא נחוצה או רצויה. ככל שאנחנו חושבים שבהפרדה יש פסול, וישנה טענה כי הפרדה היא תמיד אפליה, אסור לנו להגיע למצב שבו ההפרדה היא ברירת המחדל שלנו. בוודאי כאשר עולה התהייה, אם העמיתים הללו הסכימו להשתלב במקומות עבודה מעורבים, וכן סגל המעביר את ההכשרה הוא ממילא מעורב, אולי כלל לא מפריע להם לעבור הכשרה במעורב? שהרי ככל הנראה מי שהסכים להשמה מעורבת, איננו אברך משי אשר שוקד על לימודי תלמוד בישיבה רק בחברת גברים, אלא מדובר בגברים משכילים, המעורבים בחיי המעשה, בהם לא נהוגה הפרדה. ואכן עולים קולות רבים מהמגזר החרדי אשר קובעים באופן חד משמעי כי יש היענות גם לקורס מעורב, ואף בדיונים לעתירה התברר כי היו מספיק מועמדים חרדים שהיו מוכנים ללמוד עם נשים בתוכנית.

מנגד, עומד מכתבו של הרב יצחק יוסף (הרב הראשי הספרדי לישראל), שכתב בעקבות בקשות של עמיתים שמשתתפים בתכנית כיום, מכתב לממלא מקום נציב שירות המדינה (האחראי על התכנית). לדבריו, מכיוון שהתכנית כוללת תהליכים אישיים וקבוצתיים הדורשים קרבה גדולה בין עמיתים, מבחינת ההלכה הבסיסית ביותר, חרדים לא יוכלו להשתתף בתכנית מעורבת. הוא אף מדגיש כי לא מדובר בחומרא, אלא ביסוד שמירת התורה.

בעייתיות נוספת היא כי הפרדה מגדרית בדת נועדה לשרת את הגברים, מדירים את האישה מפני החשש שהיא תגרום לגבר לחטוא. קשה לקבל שקבוצת הרוב תשתף פעולה עם פגיעה בזכויות הנשים כדי להגן על אינטרס גברי גרידא. ויותר מכך, יש טענה הסוברת כי גם אם לולא ההפרדה לא יתאפשר שילוב חרדים, ההפרדה עדיין פסולה, לא רק מכיוון ששוויון הוא ערך ליברלי עליון שראוי להלחם עליו, אלא בעיקר מכיוון שהיחידות שרשאיות לבחור אם לוותר על מעמדן וכבודן למען שילוב חרדים הן הנשים עצמן והן בלבד. נראה שהמלחמה על אופן שילוב החרדים היא מלחמה על חשבון נשים, שמתקיימת מעל ראשן, בין גברים (חילונים וחרדים משני הצדדים).

בעייתיות זו מקבלת משנה תוקף, כאשר לפי פרסומים, תחילה התוכנית הייתה מיועדת לגברים בלבד. כאשר נודע הדבר, החלה קבוצה של נשים חרדיות להתארגן בכדי לעתור כנגד האפליה החמורה. בכדי להמנע מעתירה ומטענות האפליה, החליטו המארגנים בדיעבד, לפתוח בעתיד גם מחזור של נשים, בכדי ליצור מראית עין של שוויון מגדרי.

עוד נקודה חשובה היא שבמשפטנו נהוגה התפיסה כי נפרד זה אף פעם לא שווה. מאחורי תפיסה זו יש הסברים רבים, למשל שההפרדה היא הדרך הנוחה ביותר לשמר אפליה, כי כך הצדדים לא שמים לב שאין שוויון בינהם. מנגד יש הטוענים כי לשם שילוב חרדים בשוק העבודה המשפט הישראלי צריך לבחון מחדש את ההתנגדות לנפרד אבל שווה. כלומר, אולי יש דרך בה אנחנו מוכנים לקבל שיש הפרדה אך היא איננה מבטאת זלזול כלפי נשים ואיננה מפלה אותן, וכך כולם יצאו מרוצים? אולי אם נתעקש על איסור הפרדה מגדרית בחוק, אנחנו נבטל את כל התקדמות השילוב של החברה החרדית?

כיום עומדים על סדר היום הליכים והליכי חקיקה הקשורים להפרדה מגדרית ממוסדת. דוגמאות לכך הן עתירה מלפני כחודשיים בה לחץ ביהמ"ש המחוזי בירושלים על משרד התיירות לבטל קורסי הכשרה נפרדים למורי דרך חרדים (עתירה שנמחקה כאשר המדינה חזרה בה מההפרדה בהכשרה); עתירות לבג"ץ כנגד תוכנית חומש של המל"ג שאמורה להרחיב לימודים אקדמיים נפרדים לחרדים; דיונים סביב "פקודת השירות המשותף" של צה"ל וכן תלויה ועומדת הצעת חוק שמקודמת בקואליציה המסירה כל מגבלה מעל לימודים בהפרדה. ההכרעה של ביה"ד בהליך זה מהווה מקרה בוחן חשוב, ואם מערכת המשפט שלנו באמת עומדת מאחורי התפיסה שנפרד אינו שווה, אז ההחלטה לעיל היא ראויה, וצריכה להוות איתות לחברה בנוגע לעמדת המשפט בנוגע לעתירות בנושא הזה.

לבסוף, יש לזכור שערך השוויון הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. לפיכך, פגיעה בנשים כדי לתקן עוולות אחרות הינה פתרון מעוות ופסול. במיוחד בימים אלה, בהם החברה החרדית נמצאת בתקופה של קדמה שלא היתה כמותה, מחד, לצד הקצנה והחמרה מן העבר השני, יש לזכור שהפרדה מגדרית היא מסוכנת ומשפיעה לרעה בעיקר על נשים. יתרה מזאת, בעבר ביקשו החרדים הפרדה מגדרית בתואר ראשון, בטענה שבכך הם יוכלו להשתלב ביתר קלות בשוק העבודה. כעת כבר עולות תביעות להפרדת תארים מתקדמים והכשרות מקצועיות כמו במקרה דנן. אפשר שבית הדין מנסה לבלום את מגמת ההפרדה שסופה בצבא נפרד, מקומות עבודה נפרדים, רחובות נפרדים וכן הלאה. מנגד, נשמעות טענות לפיהן פסיקת בית הדין מבטאת התנשאות וכפיית ערכים חילונים ליברליים על החרדים, שכן בשם הליברליות, שדולת הנשים נלחמת על שוויון הנשים החרדיות ובשמן, אך ניתן לטעון כי כפיית ערכים על החברה החרדית מבטאת התנהגות אנטי ליברלית. זאת ועוד, למדינה יש אינטרס שהמגזר החרדי ישתלב בשוק העבודה, לכן אם באמת יש רצון לשלבו, על המדינה להתאים את שוק העבודה במידה מסוימת לצרכיו, ולא לכפות את תרבות הרוב. כמובן שישנם גבולות למחיר שקבוצת הרוב מחד, ונשים חרדיות מאידך, צריכות לשלם למען התאמה, אבל האם לאחר שמשתתפי התכנית הסכימו להשמה במקומות מעורבים, מוגזם יהיה לבקש חצי שנה נפרדת?

לסיכום, אמנם נקודתית בית הדין הכריע הכרעה משפטית פשוטה, אך ההשלכות וההתפתחויות של החלטה זו ושל דומות לה, הן מסובכות לאין שיעור, וימשיכו לעמוד בראש סדר היום הציבורי בשנים הקרובות. לדעתי אפשר להציע פשרה כזו: לקיים קורס מעורב, אולי עם ישיבה נפרדת אבל בכיתה אחת, כך שכל תוכן פרונטלי ניטרלי עובר יחדיו, כאשר רק חלקים הדורשים יותר אינטימיות בין חברי הקבוצה יתקיימו בנפרד. כך גם הדבר יהיה מותר הלכתית ונאפשר לחרדים להשתלב נאמנים לתרבותם ואמונותיהם, וגם אנו משיגים שוויון, והכנה לקראת שוק העבודה המעורב שיתקלו בו בהמשך.