על סיווג מתמחים כעובדים - בעקבות פרשת אילון נ' הסתדרות מדיצינית הדסה

ב-14.11.2017 דחה בית-הדין הארצי את ערעורן של ד"ר שרון אילון וד"ר נילי לדור-קרפ, רופאות שיניים שביקשו הכרה ביחסי עובד-מעביד בינן לבין "הדסה", שם ביצעו את התמחותן (עע (ארצי) 28419-11-13 אילון נ' הסתדרות מדיצינית הדסה). הערת פסיקה זו תבקש לקרוא באופן ביקורתי את קביעות בית-הדין בנושא ולהעלות את הצורך בהסדרת ההתמחות ברפואת שיניים בישראל.

סוגיה זו מצטרפת לשורה ארוכה של פסיקות המבקשות לסווג יחסים שבין מתמחים לבין מעסיקיהם. בית-הדין מדגיש לא אחת את הצורך בהכרעה לפי נסיבות המקרה, ושיקול זה הוביל לפסיקה שברובה אינה אחידה. לשם המחשה, תקופת ההתמחות של דיאטנים, לבורנטים ושמאי מקרקעין לא זכתה למעמד יחסי עבודה (ראו, בהתאמה, עב 1161/01 לילך מוזס נגד מדינת ישראל – משרד הבריאות; תעא (תא) 2413/10 דעאס סאמר נ' מדינת ישראל; עע (ארצי) 712/07 מנשרוף שמשון נ' חיים גלנצר); לעומת זאת, סטטוס "עובד" ניתן למתמחים במשפטים וברפואה, לחוקרים פרטיים, ליועצי מס ולרוקחים (ראו, בהתאמה, עע 1182/02 חיים קאזיס – תאופיק ארייט; דבע לב/43-3 יגאל הלפרין – הסתדרות מדיצנית הדסה; עדמ 1006/01 שהרי – רוגל; עע 1054/01 אשר טווילי – יצחק דהרי; עב 3967/99 וויליאם איוב - קופ"ח מאוחדת וקופ"ח כללית). עובדים סוציאליים ו-וטרינרים נמצאים בימים אלה במאבק לשינוי תנאי ההתמחות והעבודה הקלינית שלהם.

לרוב, המבחן המיושם לסיווג יחסי העבודה הוא המבחן המעורב שבבסיסו מבחן ההשתלבות, אך בית-הדין האזורי בפרשות אילון ולדור-קרפ (תעא (י-ם) 1985-09 ד"ר אילון שרון נ' הסתדרות מדיצינית הדסה; סע (י-ם) 34031-05-10 ד"ר נילי לדור קרפ נ' הסתדרות מדיצנית הדסה) הדגיש כי המבחן המעורב אינו רלוונטי לסיווג מתמחים; במקום זאת, בית-הדין בחר ליישם חמישה פרמטרים שהותוו בפרשת אל-על (סק (תא) 1148/02 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – אל על נתיבי אויר לישראל):

"(1) האם מטרת ההתקשרות בין הצדדים וההכשרה הינה יצירת יחסי עובד ומעביד?

(2) האם אופייה של ההכשרה הנו כשל הכשרה המועברת במוסד הכשרה לימודי או הכשרה במסגרת יחסי עובד ומעביד?

(3) מהו משך ההכשרה, היקף השעות והאם מתאפשר לחניכים לעבוד במקביל להכשרה?

(4) האם מפיק המעסיק רווח מההכשרה?

(5) כוונת הצדדים."

הערה זו תציע כי המבחן שלעיל אינו בהכרח בוחן את הנסיבות הרלוונטיות לסיווג מתמחים – וכי יישומו של בית-הדין האזורי בפרשות אילון ולדור-קרפ גם הוא אינו בהכרח ממצה. כהערה מקדמית, יצוין כי פרמטרים (1) ו-(5) שלעיל נראים זהים במהותם, ולכן ינותחו להלן בתור תת-מבחן אחד. הערה זו, אם כן, תתמקד בעיקר בפרמטרים (1)-(4) לצד השיקולים הנוספים שהעלה בית-הדין.

בנוגע לכוונת הצדדים, בית-הדין האזורי בשתי הפרשות קבע בצורה מפורשת אך לאקונית כי "אין ספק כי מטרת ההתקשרות בין התובעת לנתבעת היתה התמחות לשם רכישת מומחיות נוסף על הרישיון עצמו לעסוק ברפואת שיניים"; בפרשת אילון צוין שהתובעת "חתמה על חוזה מתאים עם תחילת התמחותה, לפיו אינה עובדת אלא מתמחה". ניתן להטיל ספק בכנות ההסכמה של המתמחות, שבפניהן הוצג ההסכם כתנאי הכרחי להשגת מומחיותן ולא כמסגרת הנתונה למו"מ – אך גם אם הסכמה כנה שכזו הייתה מוכחת, ישנה בעייתיות בהסתמכות על כוונת הצדדים בעת סיווג יחסי עבודה. כפי שציין בית-הדין האזורי בעצמו, "'עובד' הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע עפ"י התיאור שניתן לו ע"י הצדדים או אחד מהם". ניתן, אם כן, להטיל ספק לא רק בשאלת התקיימותו של פרמטר (1)/(5), אלא גם בעצם ההידרשות לפרמטר זה מלכתחילה.

בית-הדין הדגיש כי נסיבה המבחינה מתמחים ברפואת שיניים ממתמחים אחרים היא שהתמחותם מבוצעת לא ע"מ לרכוש מקצוע, אלא ע"מ "לשדרג" את הרישיון הכללי לרפואת שיניים לכדי מומחיות ספציפית. אך מקיומו של שוני בין סוגי מתמחים לא נובע בהכרח ששוני זה הוא רלוונטי ומצדיק את ההסדר השונה למתמחים ברפואת שיניים. בנוסף, ניתן לתהות על עצם קיומו של שוני כאמור: כיצד "מומחיות" שונה מ-"מקצוע"? ייתכן שניתן לסווג את המומחיות ברפואת שיניים בתור "מקצוע" בפני עצמו, ובכך להגיע למסקנה שההתמחות ב-"הדסה" היא אכן תנאי ל-"רכישת מקצוע". העובדה שלמתמחות יש מקצוע נוסף בו הן יכולות לעסוק – רפואת שיניים כללית – אינה בהכרח מעלה או מורידה לעניין סיווג ההתמחות כעבודה.

משך ההכשרה והיקפה גם הן נסיבות רלוונטיות לסטטוס של מתמחים, וכאן בית-הדין נכון היה להכיר בהשתלבותן של המתמחות במערך של "הדסה" דרך ביצוע רוטציות והעברת שעות הוראה לסטודנטים. אך נסיבות אלו לא הספיקו לשם סיווג ההתמחות כעבודה, וזאת בין השאר מפני שבית-הדין שוכנע כי לא בוצע פיקוח הדוק על נוכחותן של המתמחות במחלקה. עם זאת, ההסתמכות על אי-אכיפת הנוכחות נראית תמוהה לאור קביעתו של בית-הדין מספר שורות קודם לכן, לפיה: "ציפו מהתובעת להתייצב כתקנם של דברים במסגרת הדברים הרגילה – אולם אין בכך כדי ללמד על קיום יחסי עבודה בהכרח, שכן אף במסגרת לימודית מצופה מהלומד לבצע חובותיו הלימודיות כולל נוכחות". בית-הדין לא עמד במדויק על מידת הנוקשות הנדרשת באכיפת הנוכחות, ועל כל מקרה, אם אכיפת נוכחות במתכונת כלשהי היא נסיבה המשותפת ללימודים ולמקום עבודה, הרי שאין טעם בהסתמכות על נסיבה זו לשם פסילת סטטוס עובד.

באשר לשאלת הרווח למעסיק, "הדסה" טענה כי היא "מקיימת את תכנית ההתמחות מתוך חזון ציוני ולא מתוך שיקולים כלכליים" – טענה ממנה בית-הדין השתכנע למרות ספקות בעניין. ניתן, עם זאת, להעלות קושיה נוספת מעבר לתהייה עד כמה העסקת קבוצת מתמחים קטנה (פחות מ-200) כ-"עובדים" תפגע ברווחי ביה"ח. גם אם מדובר בטעמים ערכיים, מדוע קיומם של ערכים מצד המעסיק מצדיק פסילת סטטוס עובד עבור המועסק? יהיו מניעיה של "הדסה" אשר יהיו, "עובד" הינו, כאמור לעיל, סטטוס שאינו אמור להיות תלוי בכוונת הצדדים. כך גם בנוגע לנסיבה "האם מתאפשר לחניכים לעבוד במקביל להכשרה": קיומה או היעדרה של יכולת לעבוד בשתי עבודות אינה בהכרח נסיבה רלוונטית לסיווג יחסי עבודה שבין המתמחה למעסיקו.

מטעמים דומים ניתן לתהות גם על הסוגיה שמעלה בית-הדין בנוגע לקו הגבול בין לימוד לתרומה למקום העבודה (פרמטר (2) שלעיל). קביעת בית-הדין כי העבודה במחלקה וההשתלבות ברוטציות נחוצות לשם המימד הלימודי של ההתמחות גם היא אינה אמורה בהכרח לשנות לעניין סטטוס "עובד". מהעובדה שהתובעות הפיקו רווח או כלים לימודיים מעבודתן, לא בהכרח נובע שלא השתלבו ב-"הדסה" במידה הראויה לסיווג יחסי עובד-מעביד.

למרות כל האמור לעיל, פרשת אילון אינה חד-משמעית והשלכותיה מעלות סוגיה קשה הנוגעת לעתיד רפואת השיניים בישראל; בית-הדין הארצי עמד על הבעייתיות בעניין בציינו, "החסר הקיים וההולך ומתגבר במומחי רפואת השיניים, מצריך מציאת פתרון מהיר והולם מצד המדינה לבעיה דחופה זו". אכן, סיווג המתמחים ברפואת שיניים כעובדים עלול לגרור הפסדים לבתי-החולים ולצמצם את מספר התקנים המוצעים להתמחות – אך אם אופי העבודה של מתמחים ברפואת שיניים מצדיק סטטוס "עובד", ראוי להעניק להם אותו ולפתור את המשבר ברפואת השיניים באופן אחר. ייתכן שהפתרון טמון, כפי שציין בית-הדין הארצי, בהסדרה מצד המדינה (למשל בתקצוב ציבורי לתקני ההתמחות, כפי שנעשה ברפואה "רגילה"). אך מתמחים ברפואת שיניים הם קבוצת לחץ קטנה וחלשה מכדי להשפיע ישירות על מחוקקים; סיווגם כעובדים היה עשוי לתמרץ את "הדסה" ומחלקות אחרות – גופים בעלי כוח ומימון משמעותיים יותר משל המתמחים – לפעול מול מחוקקים לשם השגת תקצוב ציבורי שכזה. בפני בית-הדין הארצי הונח אמנם מקרה גבולי הטומן בחובו משמעויות נרחבות במימד הארצי, אך ראוי שעקרונות היסוד בדיני העבודה בישראל – שעניינם הגנה על עובדים – יהיו הגורם המכריע בקביעת סטטוס "עובד" ולא אינטרסים ציבוריים שעליהם ניתן להגן בדרכים אחרות.