הערת פסיקה: פרשנות לטובת העובד

פסק הדין ברע (ארצי) 52980-11-20‏ ‏ י.ב. שיא משאבים בע"מ - ‏TEAME FSAHAYE KIBROM (נבו, 02.09.21) עוסק בארבעה ערעורים שהדיון בהם אוחד, אשר עניינם עובדים זרים שהועסקו בניקיון עבור עיריית רמת גן (באמצעות צד שלישי), כפר סבא ותל אביב. עובדים אלו הגישו תביעה לקבלת שווי הפקדות לקרן השתלמות שמגיעה להם במסגרת ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון. מאחר שמדובר במבקשי מקלט (״מסתננים״) חלה על החברה המעסיקה חובה להפקיד 16% משכרם לפיקדון. החברה הנתבעת טענה שסכום זה ניתן במקום כל ההפקדות הסוציאליות אשר קבועות בהסכם הקיבוצי, אולם טענה זו נדחתה. בתי הדין הראו כי הפקדות המעסיק לפי צו ההרחבה (23.33%- שמתחלק 7.5% לקופת גמל; 8.33% לפיצויים; ו-7.5% לקרן השתלמות) גדולות מההפקדה ל"פיקדון מסתננים".

בחוק עובדים זרים אין תמיכה כלשהי לטענה כי הפיקדון בא במקום כלל ההפקדות הסוציאליות. גם תכלית החוק לא תומכת בטענת המעסיקה: בבתי הדין צוטט פרוטוקול ועדת הכספים שם נאמר כי התכלית היא "שיפור התנאים הסוציאליים של העובד הזר, השוואת עלויות העסקתו לעלויות העובד הישראלי ומתן תמריץ לעזוב את הארץ כדין על מנת שיעלה בידו לקבל את הכספים שנחסכו עבורו". בנוסף, היועץ המשפטי לממשלה הביע בהליך את עמדתו כי "אין בהסדר הפיקדון כדי לגרוע מזכויות העובדים המסתננים מכוח הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה. החוק לא בא למעט מזכויותיו הקוגנטיות של העובד הזר המסתנן".

השופט פוליאק, אשר הסכימו עימו כלל שופטי בית הדין הארצי, קבע כי לשון סעיף 18 לחוק ברורה וכך גם תכליתו, ובהתאם נדחו הערעורים כך שהחברה חויבה לשלם לעובדים את הסכומים החסרים. ניכר כי טענות החברה לגבי המחלוקת על פירוש החוק לא מחזיקות מים, וכלל השופטים (ארבעה הרכבים שונים בבתי דין איזוריים וכן כלל שופטי הארצי) הצדיקו את העובדים. למרות הפסיקה הראויה, בעיני, בשאלה שבמחלוקת, פסק-הדין משקף בעיה חמורה של ניצול העובד ב"שיטת מצליח".

לדידי, מיגור שיטת המצליח יתקיים בעזרת שני שלבים: הטיית פירוש ראשונית לטובת העובד, וקביעת כלל לפיו במקרים בהם המעסיק התעלם מכלל זה ופעל על בסיס פרשנות של החוק לטובתו, העובד יפוצה בהוצאות משפט מוגברות או בפיצויים לדוגמה כפי שאסביר להלן.

בפסק הדין, עלתה סוגיה לגבי פירוש החוק שיכולה לכאורה להשתמע לשני פנים. במצבים בהם המעסיקים יכולים לנצל את התחומים האפורים לטובתם, נראה שאין חוק בדיני העבודה שמונע מהם לעשות כך, גם במצבים מופרכים כמו זה שהתעורר בפסק הדין הנ"ל, בו הפרשנות של המעסיקים יוצרת אפליה דה פקטו בין סוגי עובדים בשל מוצאם. מדובר בפרשנות שלא תואמת את לשון החוק ולא את תכליתו לפי אמירות השופטים בשלל פסקי הדין. למעסיקים אין כל סיבה לפרש את החוק לטובת העובד וכפי שניכר בפסק הדין המעסיק בחר לעוות את החוק על מנת שיתאים לצרכיו. מנקודת ראות המעסיק, רוב העובדים הזרים אינם מכירים את החוק ולא יתבעו את המעסיקים. אם העובדים יתבעו, ככל הנראה זה יקרה אחרי הרבה זמן ומהמעסיקים לא ייגבה מחיר של ממש על ניסיון העיוות.

כדי לאזן את הכוח של המעסיק לפרש את החוק בצורה שמתאימה לו, לדעתי יש לקבוע הנחת יסוד כי בכל מחלוקת בדיני העבודה הפירוש יהיה לטובת העובד, בדומה להנחת היסוד בדיני המס שבמקרה של ספק פרשנות החוק צריכה להתפרש באופן דווקני ולטובת הנישום. כך, במידה והחוק ישתמע לשני פנים, המעסיקים ימהרו לבקש הבהרות מהמחוקק ולא יפגעו בעובדים. לדעתי כלל פרשני כזה יסייע לשופטים לנמק את החלטותיהם ולקצר את ההליך המשפטי.

הכלל עצמו ככל הנראה לא יגרום למעסיקים להפסיק לפעול בשיטת המצליח. אולם הנטייה לפרשנות דווקנית לטובת העובד יכולה להוות סיבה לשופטים לפסוק בכלים הרתעתיים כנגד המעסיק, כמו פיצויים לדוגמא או הטלת הוצאות משפט כבדות (השוו לפסק הדין ס״ק (ב״ש) 43286-03-17 הסתדרות העובדים הכללית נ׳ סודה סטרים תעשיות בע״מ ( נבו, 3.9.2020) שם בית הדין באופן חריג הטיל הוצאות משפט בסך 300,000 ₪ על המבקשת עקב התנהלותה חסרת תום הלב. נראה שהרעיון שבית הדין העלה צודק על אף שההחלטה עוקבה על ידי בית הדין הארצי.

דיני העבודה לא בודדים במאבקם בשיטת המצליח, נראה כי גם בחוק הגנת הצרכן הניסיון למיגור שיטת המצליח היה באמצעות פיצוי לצד החלש. בחוק זה, במידה ונגבה מהצרכן סכום גבוה מהסכום אותו היה צריך לשלם, הוא יכול לתבוע פיצוי בנוסף לסכום שנגבה שלא כדין.

כמובן שלשיטה זו יש חסרונות, והרתעה תתקיים רק אם השופטים יממשו את אחריותם להפוך את שיטת המצליח ללא כדאית. במידה ותונהג הפרשנות שהוצעה לעיל, לשופטים יהיה כלי נוסף להצדיק פיצויים לדוגמה או הוצאות משפט כבדות על המעסיק. כך, תיווצר הרתעה מפני פעולה בחוסר הגינות מצידו של המעסיק וייעשה צעד חשוב למיגור "שיטת המצליח" בדיני העבודה.