מאמר דעה: ייחודיות עבודת העיתונאי בראי דיני זכויות היוצרים בישראל

מקצוע העיתונאות הוא ייחודי בשוק העבודה. נראה שכיום עיתונאים רבים הם כמעט "ידוענים". לעיתים קרובות לא ברור איזה תחום מסקר הכתב או עבור איזה כלי תקשורת, אלא שמו הולך לפניו ומה שמעניין הוא ה"סקופ" או הסיפור שהביא. גם המעורבות הענפה של העיתונאים ברשתות החברתיות ובעיקר ברשת ה"טוויטר" תורמת לכך. מציאות זו הובילה אותי לשאלה בה אבקש לעסוק במאמר דעה זה – מי בעל זכות היוצרים בסיפור עיתונאי? העיתונאי עצמו או המעסיק?

מהצצה ראשונית בחוק התשובה לכאורה פשוטה – הזכות שייכת למעסיק. ס' 34 לחוק זכות יוצרים קובע: "מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת." כלומר, סיפור עיתונאי שייך למערכת שמעסיקה את הכתב, ולעיתונאי אין זכות שימוש בו. לשון החוק הברורה באה לידי ביטוי גם בפסיקה (למשל ת"א (נצרת) 26485-09-11 קייקי כפר בלום ובית הלל ש.מ נ' צוק מנרה בע"מ).

הצעת החוק הממשלתית לחוק זכות יוצרים, משנת 2005, כללה את ס' 34(ב) לפיו "על אף הוראות סעיף קטן (א), ביצירה כאמור באותו סעיף קטן, שנוצרה לשם פרסום בעיתון או בכתב עת אחר, יהיה היוצר הבעל הראשון של זכות היוצרים ביחס לעשיית פעולות ביצירה... שלא כחלק מעיתון או מכתב עת".

סעיף זה, שלא אומץ כחלק מהחוק בסופו של דבר, מדגיש את הייחודיות של מקצוע העיתונות ופרי היצירה העיתונאית, ואת הקושי בעובדה שהיצירה שייכת למעסיק. יש לציין כי לפני חקיקת חוק זכויות יוצרים בשנת 2007, ההסדר הקיים היה חוק זכות יוצרים 1911, חוק אנגלי שהוחל בישראל מכוח דברי המלך על חוק זכות יוצרים (הטלתו על ארץ ישראל), 1924. בחוק זכויות יוצרים 1911 ס' 5(1)(ב) מתייחס גם הוא לחריג העיתונאים והצעת החוק המקורית בעצם אימצה הסדר זה באמצעות ס' 34(ב).

כפי שעולה מפרוטוקול דברי הכנסת שעסק בהצעת החוק (בעמ' 115), במהלך הדיונים על הצעת החוק הגיעו נציגי המו"לים ונציגי העיתונאים להסכמה כי סעיף זה יושמט. ההסכמה אושרה ע"י ועדת הכלכלה חרף הסתייגותם של ח"כ דב חנין וח"כ ראובן ריבלין. ח"כ דב חנין טען כי מדובר בפגיעה קשה בעובדים, בפרט מאחר שהמעסיקים ממילא יכולים לנצל את כוחם העדיף כדי להגיע להסכמות על העברת זכויות יוצרים אליהם (לפי סעיף 37 לחוק), ולכן כברירת מחדל היה מקום לדעתו לתת את הזכויות דווקא לעיתונאים, לפחות לגבי שימושים נוספים שאינם קשורים לעיתון (ראו עמ' 128 לפרוטוקול).

ברצוני להסכים עם ביקורת זו. מעיון בפרוטוקול הכנסת נראה שהסיבה לביטול החריג איננה עניינית ונובעת מפערי הכוחות בין המו"לים לעיתונאים. שינוי זה מהווה חלק ממגמת התחזקות הגישה הכלכלית התומכת במעסיקים [ראו הרחבה בספרה של שלומית יניסקי-רביד, קניין רוחני בעבודה – תאוריה, מעשה ומשפט משווה, פרק 9: זכות יוצרים ביצירות שירות]. על כן, לדידי, יש מקום להוסיף לחוק את ס' 34(ב).

מעבר לתיקון החוק, ברצוני לטעון טענה נוספת בנוגע לפרשנות המונח "עובד" לצורך חוק זכות יוצרים.

בחוק זכות יוצרים משנת 2007 אין הגדרה ל"עובד" או "מעסיק". עם זאת, השאלה אם מדובר ב"עובד" מהותית לצורך ההקצאה של זכויות הקניין הרוחני. הדעה הרווחת היא שיש לאמץ את המבחנים המוכרים בדיני עבודה במקרה זה: המבחן המעורב שבמרכזו מבחן ההשתלבות (פן חיובי – השתלבות במקום העבודה, פן שלילי – מאפיינים של עסק עצמאי). ראו התייחסות במאמרה של שלומית יניסקי-רביד, מיהו עובד? מבט חדש על יחסי עובד-מעביד באמצעות סוגיית הפטנטים והיצירות של עובדים (בעמ' 396).

ניתן לראות בפסיקת בתי הדין לעבודה שמעמדו של העיתונאי איננו כשל עובד רגיל. בתב"ע (ירושלים) 3-1000-שן ג'ואנה יחיאל – פלסטין פוסט בע"מ עורכת השופטת אלישבע ברק דיון על ייחודיות העובד העיתונאי. לדבריה, גם לאחר שקילת הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, "חרותם של העורך והעיתונאים שלא יתערבו בחופש הביטוי שלהם, בחופש העיתונות שלהם" היא מכירה בכך שעובדת תוכר כמפוטרת ותזכה בפיצויי פיטורין, בנסיבות בהן התפטרה על רקע שינוי צביון העיתון. כך באה לידי ביטוי הכרת הפסיקה בכך שעיתונאי הוא לא רק עובד, הכתיבה היא יצירה שמביעה גם את אמונותיו, תחושותיו ודעותיו ואין להקל ראש בכך.

דוגמה נוספת לייחודיות המקצוע באה לידי ביטוי בעס"ק 59352-10-13 ידיעות אינטרנט בע"מ (שותפות רשומה) – הסתדרות העובדים הכללית החדשה-ארגון העיתונאים בישראל. בפסק הדין נקבע כי עיתונאי Ynet מוכרים כיחידת מיקוח נפרדת המיוצגת ע"י ארגון העיתונאים. בפסקה 76 לפסק הדין של השופטת גליקסמן מפורטת ייחודיות מקצוע העיתונאות, שבבסיסו עומד עקרון חופש הביטוי. מודגשת העובדה שעל העיתונאי מוטלות חובות ייחודיות הנובעות ממקצועו, וכי הוא חשוף ללחצים כמו אינטרסים של בעלי העיתון. אימרות אלה מדגישות את החשיבות להגנה נרחבת ככל הניתן על העיתונאי בהקשר של זכות יוצרים.

ניתן להזכיר גם את ע"ע (ארצי) 300274/96 צדקא – מדינת ישראל – גלי צה"ל, שם נדון מעמדו של עיתונאי אשר שימש ככתב גלי צה"ל בלונדון. צדקא סווג על ידי המעסיקה כ"משתתף חופשי". בפסק הדין הסביר הנשיא אדלר כי ענף התקשורת הינו בעל מאפיינים מיוחדים וייחודיים בו מועסקים אנשים רבים המוגדרים כ"משתתפים חופשיים". עמדת הרוב באותו מקרה בחרה להרחיב את המונח "עובד" ולהכניס בגדרו כמעט את כל המקרים שבעבר היו נחשבים "משתתפים חופשיים". בפסק הדין נעשה שימוש גם בדברי הנשיא ברק בבג"ץ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, לפיהם יש לבחון את התכלית שלשמה נערכת הבחינה האם אדם הוא עובד.

לדעתי, אין הלימה בין פרשנות המונח "עובד" בדיני העבודה לבין הפרשנות הראויה של המונח בחוק זכות יוצרים. דיני העבודה מפרשים את המונח "עובד" בפרשנות מרחיבה, כפי שנפסק בפרשת צדקא, מתוך מטרה להגן על העובדים ולהעניק להם זכויות מתוקף יחסי העבודה. לעומת זאת בהקשר של חוק זכות יוצרים פרשנות רחבה של המונח "עובד" דווקא פוגעת בזכויותיו, שכן אז זכות היוצרים תינתן למעסיק. לכן, לדידי יש לפרש את ס' 34 לחוק זכות יוצרים דווקא בפרשנות מצמצמת, על מנת שתעמוד בקנה אחד עם תכליות דיני העבודה והפרשנות המהותית שבאה לידי ביטוי בפסיקה. ראו הרחבה לרעיון זה במאמרה של שלומית יניסקי-רביד, מיהו עובד? מבט חדש על יחסי עובד-מעביד באמצעות סוגיית הפטנטים והיצירות של עובדים. ייתכן שבמקרה של העיתונאים בהם אני מבקשת לעסוק במאמר זה, אשר לעיתים קרובות מוגדרים על-ידי המעסיק כ"פרילנסרים", ראוי להכיר בהגדרה זו (כלומר בכך שאינם ״עובדים״) לצורך חוק זכות יוצרים ובכך לאפשר להם להיות בעלי זכות היוצרים.

הדוגמאות על ייחודיות מקצוע העיתונאי באות על מנת להדגיש את החשיבות בשיוך זכות היוצרים אל העיתונאי עצמו ולא אל המעסיק, שכן כפי שבא לידי ביטוי גם בחלקו הראשון של המאמר, מדובר ביצירה אישית של האדם המבטאת את חופש הביטוי שלו.

לסיכום, לדידי כל עיתונאי, בין אם הוא שכיר ובין אם עצמאי, זכאי לזכות יוצרים ביחס לעשיית פעולות ביצירה שאינה חלק מכלי התקשורת בו הוא מועסק. למטרה זו הצעתי תיקון חקיקה. בנוסף הצעתי שהפסיקה תפרש את זכות היוצרים באופן המטיב עם העובד, שכן עיתונות טובה היא תנאי הכרחי לשמירה על מדינה דמוקרטית.