מאמר דעה – האם הגיע הזמן ש"ההתפטרות השקטה" תיהפך לרועשת?

מה מיקומה של העבודה בחיינו? האם העבודה מהווה חלק בלתי נפרד ממסע האדם לעבר מימוש עצמי? או לחלופין היא אמצעי לפרנסה גרידא? מכאן, ניתן לגזור שאלה נוספת, תחת אילו תנאים אנו מוכנים לעבוד? שאלות מהותיות אלו עומדות בבסיס תופעת "ההתפטרות השקטה", שפקדה לאחרונה את שוק העבודה, בעיקר בתחום היי-טק. ברשימה זו אציג (1) את תופעת ה"התפטרות השקטה" כפתרון ספונטני, שצמח מהשטח, לנוכח מאיסת העובד במציאות הנוכחית אותה הוא חווה. יתרה מכך, אטען (2) באמצעות שימוש במודל כלכלי שפתרון ספונטני זה, יוצר מצב עניינים שאינו רצוי. מכאן, אציע (3) מספר פתרונות, שלשיטתי בכוחם להסדיר ולמסד את הפתרון הספונטני שצמח "מלמטה", בחקיקה קוגנטית ועיצוב נורמות עבודה חדשות, שייצרו מצב עניינים טוב יותר לעובדים.

תופעת "ההתפטרות השקטה", מתארת מצב בו העובד "מתפטר" מהמחויבות לרעיון לעשות מעל ומעבר בעבודתו, ומבצע רק את המינימום הנדרש במסגרת הגדרת תפקידו. העובדים בהחלטה זו, מבקשים להציב גבולות בפני מעסקיהם, ולקבוע מחדש את יסודות הקשר בין האדם למקום עבודתו. יסודות אלו נקבעים בחוזה העסקה באופן מפורש, אך גם במסגרת חוזה פסיכולוגי לא רשמי, המאגד התחייבויות הדדיות בין העובדים והמעסיקים. משמע, שבאמצעות תופעת "ההתפטרות השקטה", העובדים מביעים את רצונם להתיר את החוזה הפסיכולוגי הנוכחי, שכובל אותם בציפיות המעסיק למחויבות עזה ועבודה בשעות שחורגות מתפקידם כמוגדר בחוזה העבודה. במילים אחרות, נראה שהעובדים מנסים באופן עצמאי וספונטני ללמד את שוק העבודה תובנה חדשה, לפיה חשיבות העבודה בחייהם השתנתה, ומשכך על הגורמים בשוק העבודה (המעסיקים והמדינה) להתאים את תנאי העבודה ונורמות העבודה, וליצור חוזה פסיכולוגי חדש המשקף איזון הולם בין העבודה לפנאי. נראה שתובנת העובדים, עוצבה על רקע תהליך מרכזי שמתרחש בעת זו – טשטוש הגבולות בין חיי העבודה לפנאי, שלדעת רבים מביא לירידה באיכות זמן הפנאי, המובילה לירידה באיכות חיי העובד.

התמהיל הבלתי מאוזן, בין חיי הפנאי לחיי העבודה, נוצר משילוב של מספר גורמים משמעותיים. ביניהם ניתן למנות את ההתפתחות הטכנולוגית המאפשרת עבודה מרחוק, ולמעשה ביטול ההפרדה הפיזית בין מרחב העבודה למרחב הפנאי; החוזה הפסיכולוגי שהוזכר לעיל, במסגרתו המעסיק בחברה קפיטליסטית מצפה מהעובד "להגדיל ראש" ולסייע בהשגת מטרות הארגון אף מחוץ לשעות הסטנדרטיות של העבודה. זאת באמצעות זמינות לפגישות מקוונות, מענה מידי לאימיילים, וכלה בביצוע פעולות החורגות מהגדרת תפקיד העובד (ראו מאמרה של חני אופק, עמ' 32). אם כן, גבולות חיי הפנאי וחיי העבודה נפרצו, כך שהתקבלה נקודת איזון חדשה, שאינה רצויה ונעה לכיוון עבודת-יתר. מכאן, בעקבות השינויים הטכנולוגים, והדרישות התובעניות של המעסיקים מהעובדים, ולאור התפרצות מגפת הקורונה, שהציגה לעובדים אפשרויות רבות לגיבוש אורך-חיים שונה מזה לו הורגלו לפני המגפה (שהיית העובדים בביתם, בשילוב תחושות קיומיות שעלו לנוכח התמותה הרבה), נראה שהעובדים בחנו מחדש את סדר העדיפויות בחייהם, והסיקו שברצונם ליצור חוזה פסיכולוגי חדש, שיוביל לבסוף לשינוי חוזי העסקה, כך שאלו ישקפו איזון נכון יותר בין העבודה לפנאי.

בנוסף, ניתן לעלות טענה נוספת, לפיה השנים האחרונות שמאופיינות בשחיקה נפשית של העובד מהעבודה, עלייתו של יוקר המחייה, היעדרות השתייכות למקום עבודה יחיד, לחץ חברתי שאופף את החברה המערבית להישגיות ומצוינות, ובכניסת דור ה-Z וה-Y לשוק העבודה (דורות שלא חונכו לראות בערכי עבודה כמקודשים) תרמו להיווצרות תחושת העובד, שאינו מתוגמל באופן הולם לעבודתו. לכן, אין זה מפתיע שהעובד הנוכחי בשוק העבודה, אינו נרתע מלנסות באופן ספונטני למצוא איזון אחר ובריא יותר בין חיי העבודה לפנאי, שכן נראה שהעדפותיו וטעמיו אינם כבעבר.

בשלב זה, אטען שמטבעו של פתרון ספונטני לבעיה מורכבת, תופעת "ההתפטרות השקטה" מייצרת מצב עניינים שאיננו רצוי, שכן הפתרון פוגע בעובדים. כדי לבסס טענה זו, אנתח תופעה זו באמצעות מודל כלכלי של שוק המתנהל בהתאם לעקומות ביקוש והיצע למוצר מסוים. כאשר מוצר זה מהווה אנלוגיה להישגים הצפויים לנוקטים בגישת "התפטרות השקטה". אם כן, מוצר השוק הוא ״גלולת איזון״, שסגולותיה מאפשרות איזון נכון ובריא ביחס שעות עבודה-פנאי, במקביל למשכורת ותנאים הולמים. הלוקח גלולה זו משפר את רווחתו, ונמנע משחיקה הנובעת מעבודת-יתר. משכך מרבית העובדים בשוק, מעוניינים בגלולה זו, ויוצרים את הביקוש למוצר.

עם זאת, ההיצע בשוק זה מוגבל לכמות מצומצמת, ולכן קשיח יחסית. זאת מאחר שהמעסיק מוכן להציע רק מספר מצומצם של חוזי העסקה, המעגנים בהם יחס עבודה-פנאי שכזה בתמורה הולמת, שכן נראה שמעסיקים טרם הפנימו את הביקוש הגובר לחוזים אלו (המעסיקים טרם הפנימו את רצון העובדים לשינוי החוזה הפסיכולוגי הנוכחי). בנוסף, חוזים מסוג זה גוררים עלות גבוהה. הווה אומר, שלמרות שהעובד משלם את מחיר השוק בתמורה לגלולת האיזון, ישנם גם עלויות בצד המעסיק – ירידה בתפוקת העובדים, גיוס והכשרת עובדים נוספים עקב צמצום שעות העבודה של רוכשי הגלולה, וחשוב מכל סדיקת תפיסת "ההישגיות והתאבדות במסגרת העבודה". חשוב להבהיר, שהמעסיק מבין שללא "ייצור" גלולה זו, הוא עלול לאבד עובדים חיוניים. קרי כדאי למעסיק למכור גלולה זאת עבור עובדים מוכשרים מסוימים, למרות העלויות הגבוהות. לכן, ההיצע בשוק מוגבל וקשיח יחסית.

מכאן, ששיווי משקל בשוק זה, שבו כאמור עקומת הביקוש יורדת משמאל לימין וישנו ביקוש גבוה, ועקומת ההיצע קשיחה ומוגבלת לכמות מצומצמת, יכתיב מחיר גבוה, הגורר כמות נמכרת קטנה. כדי להסביר תוצאה זו באופן אינטואיטיבי, יש להבין מה המחיר בשוק זה מסמן. המחיר בשוק שמשולם עבור גלולת האיזון, הוא מעין חבילת "ויתור", שבמסגרתה העובד מקריב תגמול עבור שעות נוספות, סיכון לאי-קידום ואף פיטורים, תדמית של עובד רע וכו'. לכן, רק סוג מסוים של עובדים המשתייך לקבוצה מצומצמת מסוגל לשלם מחיר גבוה זה, ולרכוש את הגלולה. למשל, עובדים בעלי כוח מיקוח כנגד המעסיק, עובדים בעלי חסכונות, עובדים בעלי כישורים מיוחדים המחזיקים אלטרנטיבות העסקה שונות. בלשון אחרת, רק עובדים המסוגלים להכיל מחיר זה, ולספוג השלכות אלו, ירכשו את הגלולה, קרי יכולים "להתפטר באופן שקט", ולהשיג את האיזון הראוי שמשפר את רווחתם.

לפיכך, מצב העניינים שנובע מתופעת ה"התפטרות השקטה" אינו רצוי. זאת מאחר שרק חלק קטן מהעובדים מקבל מענה לצורך באיזון נכון יותר של שעות עבודה-פנאי, וזאת בתמורה הולמת. דהיינו, שצורך שרלוונטי לכלל העובדים בשוק העבודה, מקבל מענה רק בקרב העובדים החזקים במשק, בעוד שהעובדים החלשים שלא מסוגלים "לשלם את המחיר", ולהרשות לעצמם לקחת חלק בתופעה זו, נשארים באיזון הנוכחי הפוגע ברווחת העובד, ושדורש שינוי. כך הלכה למעשה, תופעה זו, מחמירה את אי-השוויון הקיים בין עובדים חזקים לחלשים, שכן הצורך באיזון ראוי בשעות העבודה-פנאי שרלוונטי לכלל העובדים במשק, אינו נענה באופן שוויוני.

אי לכך, סבורני שאת האיזון הנכון ביחס שעות עבודה-פנאי, אין להשיג באמצעות מהלך ספונטני שצמח "מלמטה", אלא באמצעות תהליכים מתוכננים ומפוקחים המגיעים מ"למעלה". משמע, שלשיטתי על המחוקק להסדיר ולמסד איזון ראוי זה, בחקיקה קוגנטית ובהשרשת נורמות עבודה חדשות בקרב המעסיקים ומקומות העבודה. כך שהחקיקה תאפשר ותקדם את שינוי החוזה הפסיכולוגי הנוכחי, ותכשיר מצב עניינים בו יש יותר פנאי לעובדים מבלי שהם יצטרכו לשלם על כך, כאילו היה מדובר במצב מותרות, או גרוע מכך מצב בו מרבית עובדים אינם יכולים להרשות לעצמם לשלם את "מחיר" האיזון הנכון.

קריאה זו לאיזון בין עבודה לפנאי ולרגולציה שתתמוך בכך, נידונה רבות בספרות. (ראו למשל "ענוחה", מאמרה של חני אופק; "עבודת יתר", מאמרה של שרון אהרוני-גולדברג). על רקע ספרות זו, ארצה לציין, מספר פתרונות אפשריים. ראשית, המחוקק יכול לפעול לביטול הלכת אלון, שהתירה הסדרים של ״שעות נוספות גלובליות״, ש"מוציאים את העוקץ" מהסנקציה הכלכלית שהמחוקק נקט בה, כדי להגביל את שעות העבודה. שנית, ניתן לחשוב על עיגון והכרה בזכות להתנתק, לפיה לעובד עומדת הזכות שלא להיות זמין כשהוא לא נמצא בעבודה. לבסוף, אציע לעגן בחוזה העבודה הגדרת תפקיד קונקרטית ומקיפה יותר, שתסדיר את התחומים האפורים ביחס לנדרש מהעובד, ותמנע ביצוע משימות החורגות מתפקיד העובד. כך, דיוק הגדרת תפקיד העובד, תוביל להלימה בין תפקידו בפועל, לגמול אותו הוא מקבל, ולצמצום התחום האפור שמספק כר פורה לצמיחת הדרישות לעבודה מעבר לשעות עבודה. אציין שאף אם קיים קושי מעשי בניסוח הגדרה מדויקת, הניסיון כשלעצמו מעיד על הכרה בגישה מחשבתית חדשה מצד המעסיק, לעבר שינוי החוזה הפסיכולוגי הנוכחי.