חופשת לידה לגברים – פינוק או הכרח? מבט על ההסדר הנוהג בישראל, והשוואה למתרחש בעולם

לפי סעיף 6 לחוק עבודת נשים, אישה שיולדת או קרובה ללידה זכאית לתקופת לידה והורות, המכונה "חופשת לידה", באורך של 26 שבועות, מהם 15 שבועות בתשלום של שכר מלא מכספי הביטוח הלאומי, והשאר במסגרת חופשה ללא תשלום. סעיף 6(ח) לחוק עבודת נשים קובע הסדרים מסוימים שמאפשרים לחלק את חופשת הלידה בין היולדת לבין בן זוגה בדרכים שונות. כך, יכול בן הזוג להחליף את היולדת בחופשת הלידה ואף לקבל על כך תשלום במקומה מהביטוח הלאומי. זאת, בתנאי שעברו לפחות שישה שבועות מיום הלידה, והיולדת הסכימה לוותר על פרק הזמן שנשאר. כמו כן, לפי סעיף 6(ח)(1ב) היולדת זכאית לוותר על שבוע של דמי לידה מהכמות המוקצבת לה, ובאותו השבוע יוכלו ההורים להיות בחופשת לידה יחד.

אם משווים את המצב בישראל למתרחש בעולם, ניתן להצביע על כך שככלל הדין בישראל רואה את האם כגורם הכמעט בלעדי שזכאי להטבות והתאמות בגין לידה. כך, ישראל היא מהמדינות הבודדות בעולם המערבי המעניקות תשלום של שכר מלא במהלך חופשת הלידה בתשלום, לעומת מדינות רבות המשלמות שכר חלקי בלבד, מרביתן באזור ה-60%. בנוסף, אם שתרצה בכך תוכל במקרים מסוימים להאריך את חופשת הלידה עד לכשנה, וכן תזכה להגנות משמעותיות ביותר מפני פיטורים בגין הלידה. לעומת זאת, במדינות רבות בעולם המערבי, ובייחוד באיחוד האירופי, גם לבן הזוג יש זכויות לחופשה בגין הלידה, כאשר הממוצע במדינות הOECD עומד על 8 שבועות. אחת המדינות בעלות ההסדר "הקיצוני" ביותר לעניין זה היא דרום קוריאה, בה הן לאם והן לאב מוענקת חופשת לידה בתשלום למשך 3 חודשים בנפרד, כאשר אחד ההורים יכול להאריך אותה לשנה תמורת 50% משכרו.

מעת לעת, עולות הצעות בחברה הישראלית וכן בקרב נבחרי הציבור לשנות את ההסדרים הקיימים בסוגיה זו. מרבית ההצעות מדברות על שלושה כיוונים מרכזיים. האחד, הארכת משך התקופה של חופשת הלידה בתשלום לאם. השני, הארכת התקופה שבה מתאפשר לשני בני הזוג להיות במקביל בחופשה בתשלום. השלישי, הארכת התקופה בה מותר לאב לקחת חופשת לידה עצמאית.

הסיבה המרכזית להצעות אלו היא כפולה. קודם כל על מנת לאפשר יותר זמן לאבות הטריים עם ילדיהם, דבר שהוכח במחקרים כמשפר הן את התפתחות הילוד והן את חושיו ההוריים של האב. בנוסף, לסייע לנשים לחזור מהר יותר למעגל התעסוקה, ובכך למנוע מצב שבו נשים שיולדות נכנסות "ללופ" תעסוקתי ולא מצליחות להתקדם במקום עבודתן בשנים קריטיות לקריירה שלהן. ההתנגדות המרכזית נוגעת לעלויות הכלכליות שמהלכים כאלה טומנים בחובם. בעבר, כשהוצע רק לאפשר חופשת אבהות ארוכה במעט מהקבוע בחוק, 8 ימים במקום 5, מיד לאחר הלידה הדבר גרר התנגדות הן מצד המעסיקים והן בממשלה. בשלב זה, טרם הועלתה הצעה בחקיקה לחופשת לידה משמעותית לגברים, על כל המשמעויות הכלכליות שהיא טומנת בחובה.

ייתכן והדרך לגשר על הפער בין המצדדים בהארכת חופשת הלידה למתנגדים לכך, תהיה באמצעות יצירת הסדרים גמישים יותר. כך, הסעיף המאפשר לגבר לצאת לחופשת לידה קובע תנאים כובלים יחסית למימוש זכות זו, הן ביחס לשלב שבו הגבר יכול לנצל את החופשה (רק לאחר שישה שבועות מהלידה) והן ביחס לאורך החופשה (עד 15 שבועות, כולל הארכות). גמישות רבה יותר בחלק זה, כמו אפשרות לצאת לחופשה בשלב מוקדם יותר או לפרק זמן ארוך יותר במקביל לאישה, יכולה לסייע לחזרה מדורגת וחלקה יותר לעבודה של האישה. כמו כן, יש בכוחה לאפשר לבני הזוג לתכנן את הזמן שלאחר הלידה בנוחות.

חלק מהשאלה בה אנו עוסקים כוללת חדירה להיבטים אישיים של חלוקת הטיפול בילדים בין בני הזוג. אמנם עומדת לכל זוג הזכות לקבוע כראות עיניו כיצד לחלק את הטיפול בילדיו, ולכן חשוב שלא לשנות את ההסדרים באופן קיצוני מדי, כך שיהיו בעלי אופי פטרנליסטי חזק. אולם, כפי שדיני העבודה במקרים רבים באים לחזק תפיסה מסוימת, כך נכון לדעתי גם במקרה זה שהדין יבטא, גם אם באופן מרוכך, את התפיסה של אחריות הורית משותפת. בין היתר, ניתן להציע לטובת העניין לקבע הסדר קוגנטי לחופשת לידה לגברים, גם אם מקוצרת. לחילופין, ליצור הסדר מסוג של use or lose, הקיים במספר מדינות, לפיו בני הזוג מאבדים חלק מהזכות לחופשת לידה אם האב לא לוקח לפחות חלק מסוים ממנה. הסדר כזה מייצר תמריץ חיובי חזק לאב לקחת חופשת לידה, מבלי לכפות עליו לעשות זאת. כיוון אחר יוכל לקבוע שחמשת הימים שלאחר הלידה, שכיום סעיף 7(ג)(ג3) קובע לגביהם שהעובד זכאי לקחת אותם אבל בצורה כזאת שבה שלושה מהימים הם על חשבון החופשה השנתית שלו והשניים הנוספים על חשבון ימי מחלה, יהיו על חשבון גורם אחר (המעסיק/המדינה/במשותף).

יצוין שכיום כמות קטנה מאוד של גברים בישראל מנצלים את חופשת הלידה המתאפשרת להם (פחות מ-1%), ויש לתהות האם הסיבה למצב זה היא הסטיגמה החברתית בנושא בארץ. לשם השוואה, במדינות הסקנדינביות (איסלנד, שבדיה ונורבגיה) כ-40% מהגברים בממוצע מנצלים את זכאותם.

נקודה אחרונה שיש לשים לב אליה בדין הנוהג בסעיף 6(ז1) נוגעת לכך שכיום זכויות הגבר מותנות בזכות האישה. אם לאישה אין זכות לקבל דמי לידה, מכיוון שהיא לא עובדת, אז גם הגבר לא יוכל לקבל שכר אם יבחר לצאת לחופשת לידה בשלב כלשהו. סוגיה זו גם היא מנציחה את התפיסה של האם כגורם הכמעט יחידאי סביב הלידה, ורואה באב כנספח.

סיכומו של דבר, הזכאות לחופשת לידה לגברים וחלוקתה מול האישה מהווה עניין חשוב שמערב בתוכו היבטים כלכליים, חברתיים ומשפחתיים. לטעמי, נדרש עדכון בדיני העבודה בנושא זה, על מנת לקדם תכליות חברתיות חשובות.