הערת פסיקה: צמצום הגדרת "יחסי מרות" לעניין הטרדה מינית

פסק הדין בעניין עע (ארצי) 42257-07-19 אלמוני – פלונית, מיום 23.7.2020, דן בפרשנות מונח ה"מרות", לעניין סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998. לפי סעיפים 3(א)(3)-3(א)(4), הטרדה מינית כוללת הצעות חוזרות בעלות אופי מיני והתייחסות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו. ככל שמקרים אלו התרחשו במסגרת יחסי עבודה, תוך ניצול יחסי מרות, לא נדרש להוכיח כי המוטרד הראה למטריד שאינו מעוניין בהתייחסויות האמורות. אף אם נמצא, לכאורה, הסכמה לאותן התנהגויות, במצב של יחסי כפיפות ומרות ישנה חזקה, הניתנת לסתירה על-ידי בעל המרות, של ניצול המרות כך שלא נדרשת הבעת אי הסכמה מצד העובד (בע"ע 274/06 פלונית – אלמוני), שכן המוטרד לא תמיד יכול לומר או להראות שהוא אינו מעוניין, וכך גם אם אינו מתנגד; עצם החולשה המובנית בין העובד לבעל המרות, מובילה להסכמה שאינה בהכרח כנה.

במקרה דנן, מדובר בנהגת שעבדה בחברת אוטובוסים גדולה בירושלים, בה הכירה את סדרן הרציפים. לאחר היכרות קצרה החלו השניים לקיים מערכת יחסים, שנמשכה למעלה משנתיים. סיום היחסים התרחש כחודשיים טרם מועד התפטרותה מהחברה. לטענת הנהגת, היא הוטרדה מינית על-ידי הסדרן, ומכיוון שהיה בעל מרות כלפיה, היא אינה צריכה להוכיח שלא הייתה מעוניינת בכך. יחסי המרות באים לידי ביטוי בכך שהיה בעל תפקיד וסמכות כלפיה. בתפקידו הייתה לו השפעה על עבודתה, ולכן כאשר דרש ממנה להגיע לביתו, הוא ניצל את חולשתה ואת תלותה. מנגד, טען הסדרן שמדובר ביחסי אהבה בהסכמה, וכי לא היה בעל מרות ביחס לנהגת.

בית-הדין האזורי התרשם בפסק דינו כי עדות המשיבה היא אמינה ומהימנה, וקבע שאכן התקיימו יחסי מרות, אולם בית-הדין הארצי הפך את הקערה על פיה, ופסק שבנסיבות המקרה, לא התקיימו יחסי מרות בין הנהגת לסדרן, וכי "קביעתו של בית-הדין האזורי מרחיבה את המושג יחסי מרות מעבר לקבוע בחוק". החוק עצמו אינו מגדיר מהי "מרות", אך על-פי הפסיקה מדובר בבחינה אובייקטיבית של סממני שליטה של הממונה על הכפוף לו, הטומנת בחובה גם השפעה וסמכות עקיפה ואינה מוגבלת ליחסים עם המעסיק או הממונה הישיר בלבד (עש"מ 4790/04 מדינת ישראל נ' אברהם בן חיים, ס(1) 257). לפי בית-הדין הארצי, הסדרן לא שימש כאחראי או ממונה על הנהגת באף שלב מתקופת עבודתם המשותפת בחברה, שכן הוא שימש כ"סדרן רציפים" ולא כסדרן עבודה של הנהגים שאחראי על סידורי העבודה, ולא היה בעל מעמד בכיר בחברה המוביל להשפעה ושליטה עקיפה. יש לציין כי בית-הדין האזורי השעין את הכרעתו בין היתר, על השפעתו העקיפה של הנתבע, במקרים בהם נוצר צורך נקודתי לאחר סידור העבודה, אז היה כחלק מתפקידו פונה לסדרן העבודה כדי שיבצע את השינוי, ובמצב כזה יכול היה להשפיע על סידור העבודה של התובעת. בית-הדין הארצי פסק, כי אכן ייתכנו מקרים בהם הצטברות של אירועים נקודתיים, גם בתפקיד שאינו בכיר, יובילו לכדי השפעה ושליטה עקיפים, אך לא הוכח שכך היה במקרה הנוכחי.

בקיומה של מרות לבדה אין די לצורך התגבשות יסודות העבירה, ונדרש כי יתקיים "ניצול" של מרות זו. שאלה שהתעוררה במקרה הנוכחי היא איזה סוג של יחסים מאפשר לנתבע להרים את נטל ההוכחה לשלילת חזקת ניצול המרות. הסוגיה אמנם אינה מתעוררת אם נקבע שכלל לא היו יחסי מרות (כפי שנקבע בארצי), אבל מאחר שבית-הדין האזורי סבר אחרת, גם פסק דינו של הארצי התייחס לכך. בית-הדין האזורי פסק שהנטל לא הורם, שכן בנסיבות המקרה, ובכללן העובדה שהנתבע היה נשוי, "אין מדובר ביחס בין בני זוג שיש ביניהם אהבה, אחווה, רעות ושלום... אין כאן דאגה כנה ואמתית לבן הזוג מתוך נאמנות וקשירת עתיד משותף". אך האם אותה "אהבה" היא מרכיב הכרחי לשלילת חזקת הניצול? בית-הדין הארצי דחה את מסקנת האזורי, ופסק כי מערכות יחסים בין בני אדם מוצאות ביטוי באופנים שונים ומגוונים, וככל שמערכת היחסים אינה מנוגדת לדין, אין זה מקומו לבחון את איכות הקשר והאופן בו הוא מתממש. לדידו, יש להסתפק בכך שמערכת היחסים בין הצדדים הייתה הדדית ואמתית, נפרסה על כל מרחבי חייהם של הצדדים, ולא הוגבלה למסגרת העבודה בלבד או לקיום יחסי מין גרידא. ככזאת, מיניה וביה מופרכת הטענה לניצול יחסי מרות.

בנוסף, בית-הדין האזורי זקף לחובתו של הנתבע את העובדה שלא דיווח לממונים עליו אודות הקשר עם העובדת. בית-הדין הארצי הפך גם הכרעה זו, וקבע שגם אם היה נקבע שביחסי מרות עסקינן, אי הדיווח לא יעמוד לרועץ המערער בשל נסיבותיו האישיות, כאיש נשוי. קצרה היריעה מכדי לדון גם בסוגיה זו, אך אציין שפסיקתו של בית-הדין הארצי אינה עומדת בקנה אחד עם הכרעת בית-הדין בעניין פלונית דלעיל, אשר לא התייחסה לנסיבות הסובייקטיביות של הפרטים, וקבעה כי בהעדר דיווח או פעולה מפורשת אחרת המעידה על רצונו של הממונה להביא לביטול יחסי המרות, יש להשאיר את חזקת ניצול יחסי המרות על כנה (כך גם לפי גישתו של הנשיא אדלר, שזכתה לתמיכה של שופטים נוספים).

בעיניי, פסיקות רבות תרמו לטשטוש הגבולות בין רומן בהסכמה חופשית לבין הטרדה מינית. טשטוש זה מקשה על הציבור להפנים את הנורמות שהחוק למניעת הטרדה מינית נועד להשריש. כאמור, בית-הדין האזורי הצליח לבסס את קיומה של המרות, בהתבסס על אירועים נקודתיים והשפעה זניחה, אם בכלל קיימת, שהייתה לנתבע על העובדת. זאת אף שלא היו פערי כוח של ממש בין הצדדים, ולסדרן לא הייתה יכולת השפעה ניכרת על מעמדה או עתידה של העובדת. החופש לקיים מערכות יחסים, גם בעולם העבודה, מוגן על-ידי ערכי הליבה של כבוד האדם וחירותו, חופש הבחירה והאוטונומיה האישית. הכוונה הראויה של בית-הדין האזורי, להגן על נשים במקום העבודה, העלתה בעיניי קושי מאחר שהיא מגבילה את הלגיטימיות של מערכת יחסים רצונית בין בגירים במקום העבודה.

הרחבת הגדרת ה"מרות", לצורות רבות ושונות, הכרחית למיגור תופעת ניצול המרות במקומות העבודה, אך מעלה חשש לאסדרת-יתר, באופן שפוגע באינטראקציות האישיות ובפוטנציאל למערכות יחסים עתידיות. המסר העיקרי שהחוק מבקש לשדר הינו שבעל סמכות במקום העבודה לא יכול להשתמש בסמכותו המקצועית והארגונית ככוח עריץ המאפשר לו ליצור סביבת עבודה מינית. החוק בא להבטיח שמירה על סטנדרט התנהגות ראוי מצד בעלי מרות כלפי הכפופים להם. הרחבת המונח, כך שיכלול גם מקרים נקודתיים וזניחים של השפעה במסגרת העבודה, עלולה ליצור "דילול" בחומרה המיוחסת לעברה, ותפגע בהוקעת מקרים אלו, באופן שמטיב עם בעל הסמכות ובד בבד פוגע בקורבנות פוטנציאליים. הרחבה זו, מעבר להיותה פטרנליסטית, עלולה לעלות לכדי פלישה לאוטונומיית הפרט, כאשר דווקא ההגנה על אוטונומיית הפרט, וההכרה בזכות האדם לתקשר עם בני אדם אחרים לפי רצונו האמתי, ולא בשל כפייה או אילוץ – הן העומדות מאחורי חזקת הניצול.

בנוגע לבחינת טיב הקשר בין הצדדים, אני מסכימה עם בית-הדין הארצי. ככל שמדובר במערכת יחסים בהסכמה, אין זה מקומו לבחון את כנות האהבה דרך סממנים אובייקטיבים. כך גם על-פי דברי ההסבר להצעת החוק למניעת הטרדה מינית, "החוק אינו מתיימר לאכוף מוסר מיני או להתערב ביחסים חברתיים מרצון". כפי שציינתי, זכותם של בגירים לתקשר עם בני אדם אחרים על-פי רצונם האמתי. זכות זו עומדת בעינה ללא תלות ב"תקינות" מערכת היחסים או איכותה. כך גם אם המשיבה בדיעבד מתחרטת על מערכת היחסים האמורה. לדידי, כל מסקנה אחרת משווה לחוק מידה גדולה מאוד של פטרנליזם, השוללת ללא הצדקה את ההכרה באוטונומיית הרצון של הצדדים.