הערת פסיקה: מוסד הבוררות וזניחת הקוגנטיות

פסק-הדין סע"ש (י-ם) 57268-08-18‏ ‏תומר בן יוסף - מועדון הכדורגל א.ג. בית"ר ירושלים (2001) בע"מ, שניתן בבית-הדין האזורי בירושלים, עוסק בתביעת שחקני כדורגל לפיצויי פיטורים ופיטורים שלא כדין כנגד מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים. בית הדין קיבל את בקשת המעסיק לעיכוב הליכים משפטיים בתביעה והעברת הדיון למוסדות הבוררות הפנימיים של ההתאחדות לכדורגל.

עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לחוק פיצויי פיטורים. בהתאם לסעיף 3 לחוק הבוררות, לא ניתן להעביר לבוררות עניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים. לאור זאת, לפי ההלכה אין לקיים בוררות לגבי נושאים קוגנטיים (להרחבה וביקורת על ההלכה ראו מרדכי (מוטי) מירוני "ההלכה המגבילה את השימוש" משפטים, לט (תש"ע) 499). ברם, בעניינינו מדובר בבוררות מכוח סעיף 10(א) לחוק הספורט, שבו נקבע במפורש שסכסוכים בין ספורטאים לקבוצות יידונו בבוררות בפני מוסדות השיפוט הפנימיים של התאחדות הספורט, לרבות בעניינים של ״שכר ותשלומים לספורטאים״. השאלה היא, אם הסדר ספציפי זה מתייחס גם לזכויות קוגנטיות מתחום העבודה, או רק לשכר ותנאים חוזיים שמעבר לבסיס הקוגנטי.

בפסק דינו, בית הדין סקר את הפסיקה בנושא עד כה (שאינה אחידה), והכריע באמירה כי לדידו "בשלה השעה להכיר ברלוונטיות של המוסד לבוררות בתחום הספורט אף בנוגע לתביעות המוגשות על ידי השחקנים, למיצוי זכויותיהם בנושאי שכר ופיצויי פיטורים" (פסקה 47). בהערת פסיקה זאת ברצוני לבקר את האמירה הגורפת לעיל, ולטעון כנגד ההכרעה כי מאפייני ההעסקה הייחודיים בענף הכדורגל מצדיקים את העברת הדיון למסגרת בוררות על אף שמדובר בזכויות מגן קוגנטיות.

מאפייני ההעסקה הייחודיים בתחום

בית הדין ציין שבין השחקנים לאגודת הספורט ישנם יחסי העסקה ייחודיים, ומאזן הכוחות השונה מחייב היכרות מעמיקה והוליסטית עם ענף הכדורגל, אולם לדידי נימוקיו אינם מספקים כדי להצדיק הכרעה שמאפשרת וויתור על "רצפת ההגנה" שחוקי המגן מספקים לעובדים.

גובה השכר – נימוק השופט לעניין גובה השכר של התובע והיותו גבוה מהממוצע במשק, מעלה שאלה לגבי רלוונטיות השכר. האם שכר גבוה "מתקזז" עם הבטחת זכויות המגן? סבורני שהתשובה לשאלה הינה שלילית ואין בשכר גבוה כדי להצדיק את עדיפות מוסד הבוררות הפרטי. יתרה מכך, כשם שגובה הכנסות המעסיק או שווי החברה המעסיקה אינו משמש לטובת עובד שנפגעות זכויותיו (למשל להגדלת גובה הפיצוי), אין כל הצדקה למעשה ההפוך.

גם אם נניח שיש לקבל את רלוונטיות גובה השכר, יש לשים לב להנחה המובלעת כי כל שחקני הכדורגל מרוויחים סכומים גבוהים. הנחה זאת לא נאמרה במפורש בפסק הדין, אולם היא משתמעת מהכתוב ולכל הפחות ראוי היה להתייחס אליה, בייחוד בשים לב לכך שככל הנראה היא מוטעית. בישראל קיים אי שוויון גבוה מאוד בשכר שחקני הכדורגל, עובדה חסרה אך מרכזית לתמונה המוצגת בפסק הדין, לפיה לרוב לא מדובר בעובדים מוחלשים שנדרשת להם הגנה מוגברת עקב פערי כוחות.

מומחיות – נימוק נוסף שהועלה בפסק הדין נוגע למומחיות מוסד הבוררות בנוגע למערכת יחסי העבודה המיוחדת שבין שחקן לבין קבוצתו. נימוק זה תמוה שכן עולה ממנו שבית הדין מפקפק במומחיותו ובמסוגלותו לדון בתביעות בתחום הכדורגל, בשעה ששופטיו מוכשרים ובעלי מומחיות מספקת לדון בענפי משק שונים ומורכבים לאין שעור.

בנוסף, גם בהנחה שישנו ניסיון וידע ייחודי הרלוונטי לענף הכדורגל, סבורני שאין הצדקה להעדיף את מומחיותו של מוסד הבוררות בענף על פני מומחיות בית-הדין בהכרעה בסכסוכים העוסקים ביחסי עבודה, קל וחומר כאשר מדובר במחלוקת העוסקת בזכויות מגן קוגנטיות.

כאשר בוחנים את מאזן הכוחות סבורני כי אין הבדל משמעותי בין העובדים בענף הכדורגל לבין עובדים בענפים רבים אחרים, שכן במגוון ענפים אחרים ניתן למצוא טווח רחב לגובה השכר, מורכבות בחישוב הסכומים הנידונים וכן אופי בינלאומי להעסקה.

אין בעמדה זאת כדי לצאת כנגד קיומו של מוסד הבוררות והיתרונות הפוטנציאליים הטמונים בו, אולם בהליך שעניינו המרכזי זכויות קוגנטיות ישנה הצדקה להעדפת מומחיותו של בית הדין לעבודה. כלומר, בהינתן שההלכה הינה שאין להעביר דיון בסכסוכים העוסקים בזכויות קוגנטיות למוסדות בוררות, סבורני שאין הצדקה לסטות מההלכה רק לעניין ספורטאים.

שחיקת הקוגנטיות

בשנים האחרונות ישנה מגמה של שחיקת הקוגנטיות, וניתן לראות בהכרעה זאת כחלק מהמגמה. בין השאר, בנסיבות מסוימות, בתי הדין מייחסים לעובד הסכמה לוויתור על זכויות קוגנטיות באמצעות חובת תום הלב וההגינות (ראו למשל פס"ד דב"ע 3-237/97‏ שמואלי – רשות השידור‏, פ''ד לו 577 (2001)). בית הדין עושה שימוש בעקרונות אלו כמושגי שסתום, המאפשרים את הגמשת הקוגנטיות, לטובה ולרעה (להרחבה ראו אלישבע ברק-אוסוסקין "הלעולם קוגנטי? דרכו של בית הדין בנתיבי ההגמשה לאור עקרון תום הלב" ספר אליקה ברק-אוסוסקין 59 (2012)). כמו כן, לעיתים בתי הדין נותנים תוקף לפשרות אשר לכאורה יש בהן ויתור על זכויות קוגנטיות.

לאור האמור, ניתן לטעון שממילא עשוי להיות מצב בו בית הדין יכיר בוויתור על זכויות קוגנטיות, אולם לדידי טענה מסוג זה אינה מצדיקה מעבר מקדים למסגרת של בוררות, ולהפך – עליה לחזק את העדפת המומחיות והניסיון של בית הדין בתחום יחסי העבודה. בהיעדר חוקים ברורים המכתיבים באילו נסיבות יש להגמיש את הקוגנטיות, עדיף שבית הדין ישמש כגורם המפקח על התנהלות ופתרון הסכסוך, שביכולתו לוודא שמירה על הזכויות שהמחוקק הכתיר כחשובות דיה כדי לאסור על וויתורן.

לסיכום, חוקי המגן הם עמודי התווך של משפט העבודה, רובד ההגנה הבסיסי ביותר על תנאי העבודה. הם מגדירים "רצפת" זכויות שממנה הצדדים לא יכולים לגרוע. משמעות הקוגנטיות של חוקי המגן הינה תחולה על כל עובד, ללא יכולת לוותר על הזכויות הניתנות מכוחם. פסק הדין, בכך שהוא מאפשר חריגה מעיקרון יסוד זה, חוטא לדעתי למטרות דיני העבודה.