מאמר דעה: הסמכות העניינית בתביעות פיצויים בגין פגיעה מינית חמורה בעבודה

כללי הסמכות העניינית, המסדירים את חלוקת ההתדיינויות בין הערכאות השונות, מעוררים לא אחת קשיים. הערכאות השונות נדרשו לא אחת לשאלה לאיזו ערכאה נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעת פיצויים בגין פגיעה מינית חמורה על ידי ממונה בעבודה?

סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 קובע באילו תובענות נתונה לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית. על פי סעיף זה, הסמכות הייחודית תוקנה לו בהתאם לתנאים מצטברים בדמות זהות הצדדים (עובד ומעסיק) ועילת התביעה (יחסי עבודה). זאת, למעט עילה הצומחת מפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הפסיקה פירשה את עניין הסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה גם בכך ש-"לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה" (רע"א 2407/14 מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (14.10.15)). דהיינו, מה שאינו נתון לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לא יידון על ידו. החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח – 1998 הסמיך את בתי הדין לעבודה, לדון בתביעות נזיקיות, שעילתן הטרדה מינית (סעיפים 6(א) ו-10(א)). המונח "הטרדה מינית" מוגדר בסעיף 3(א) לחוק זה. תת-הסעיף הרלוונטי לענייננו, הוא 3(א)(2), המכניס תחת גדרי המונח "הטרדה מינית" עבירות מסוג "מעשים מגונים" לפי סעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. סעיפים אלו בחוק העונשין מתייחסים לעבירות מסוג "מעשה מגונה" (ס' 348) ו"מעשה מגונה פומבי" (ס' 349). יוצא אפוא, שעבירת האונס ועבירות נוספות המצויות ברף הגבוה של הענישה לא נכללו, באופן מפורש, תחת הגדרת "הטרדה מינית".

ברע"א 7146/13 פלוני נ' פלונית (22.9.14) דן בית המשפט העליון בערעור על תביעת פיצויים בפרשה של אונס עובדת על-ידי ממונים ממונה בעבודה. עמדת בית המשפט הייתה, כי הסמכות בתביעות נזיקין שעילתן אונס נתונה לבית המשפט האזרחי ולא לבתי הדין לעבודה (הכרעה זו תואמת את עמדת היועץ המשפטי לממשלה אשר ביקש לחוות דעתו בסוגיה). הרציונאלים אשר עמדו מאחורי פסק דין זה היו שהמחוקק בחר להגביל את סמכות בית הדין לעבודה וכן נוכח התמחותם של בתי המשפט בתיקי נזיקין.

חרף פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין פלוני, כאשר נדרש בית הדין הארצי לעבודה לסוגיה דומה הוחלט, כי במקרים של תביעות כספיות בגין עבירות מיניות חמורות, לרבות אונס, נתונה לעובדת-תובעת זכות הבחירה בין הגשת תביעה לבית המשפט האזרחי ובין הגשת תביעה לבית הדין לעבודה (ע"ע (ארצי) 22314-01-14 פלוני נ' אלמונית (19.2.17). לדידו של בית הדין הארצי הגדרת "הטרדה מינית" טומנת בחובה את מלוא מדרג החומרה של העבירות המיניות. עוד הוטעם, כי יש במתן זכות הבחירה כדי למנוע פיצול הדיון מקום בו העובדת מעוניינת לכרוך בתביעתה אף עניינים נוספים הנתונים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. יודגש, כי בית הדין הבחין בין העניין שבפניו לבין עניין פלוני, שם "התעקשה" התובעת לנהל את תביעתה בבית משפט השלום.

בכך לא תמה הסאגה בין הערכאות. בע"א 3347/16 פלונית נ' פלוני (20.2.18) נדונה תביעת פיצויים של עובדת בגין מסכת מתמשכת של מעשים שחלקם מהווים הטרדה מינית וחלקם מעשים מיניים חמורים יותר. בית המשפט העליון הכריע, בדומה לעניין פלוני, כי הסמכות העניינית נתונה לבתי המשפט האזרחיים וזאת מכח הכלל לפיו "הטפל הולך אחרי העיקר", שכן בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בתביעות פיצויים הנוגעות למעשיים מיניים ברף הגבוה. פס"ד זה אושש בדנ"א 1918/18 פלוני נ' פלונית (29.5.18).

אף המלומדים נדרשו לסוגיה האמורה. במאמרה, "סקס בעבודה, ישראל 2018: מאבק סמכויות, אוטונומיה מינית, פוריטניות, רגולציה, והפרת אמונים" המשפט ברשת: זכויות אדם מבזק 80 (יולי 2018), מצדדת ד"ר אורית קמיר בעמדתו של בית המשפט העליון בדבר היעדר סמכות עניינית של בית הדין לעבודה לדון בתביעות פיצויים הנוגעות למעשיים מיניים ברף הגבוה.

אמנם, כאמור, בית הדין הארצי לעבודה הבחין בין נתוני המקרה שעמדו בפניו לבין המקרה שנדון בבית המשפט העליון ובכך נמנע מלסתור את גישת בית המשפט העליון בעניין פרשנות המונח "הטרדה מינית" באופן ישיר (שהרי פסיקת בית המשפט העליון היא המחייבת). עם זאת וחרף ההבחנה שערך בית הדין הארצי, מפרשות שתי הערכאות את המונח "הטרדה מינית" בצורה שונה וכפועל יוצא באופן המשפיע על סוגיית הסמכות העניינית בתביעת פיצויים בגין פגיעה מינית חמורה על ידי ממונה בעבודה. לכל ערכאה נימוקים טובים ומלומדים התומכים בעמדתה:

בית המשפט - הפרשנות המצמצמת שניתנה להגדרת "הטרדה מינית" ויישום כלל "הטפל הולך אחרי העיקר" בנוגע לסמכותו של בית הדין; התמחות בתי המשפט האזרחיים בתיקי נזיקין.

בית הדין לעבודה - הנהגת נורמות במקום העבודה; מניעת פיצול תביעות (מקום בו התביעה כוללת אף אלמנט מובהק הנוגע ליחסי עובד-מעביד, אשר נמצא בגדרי מומחיותו וסמכותו של בית הדין); הפרשנות המרחיבה שניתנה להגדרת "הטרדה מינית".

לטעמי, עמדתו של בית הדין לעבודה, לפיה יש לתת לתובעת-עובדת אפשרות לבחור את מקום הגשת התובענה, היא המוצדקת אך לאו דווקא כפועל יוצא של הנימוקים המועלים על ידו. אני סבור, כי אין די בנימוקיו של בית המשפט העליון כדי להוביל למסקנתו לפיה בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בסוג התביעות שבנדון.

לעניין נימוק מומחיות הערכאות האזרחיות בתיקי נזיקין, אני סבור כי בתי הדין לעבודה יכולים לרכוש את המומחיות הנדרשת ולדון בתיקי נזיקין גדולים יותר. בפרט אמורים הדברים מקום בו תיקי נזיקין שונים כבר נשמעים בפניהם, לרבות תביעות פיצויים בגין הטרדות מיניות וכן תובענות המפורטות בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה המפנה לסעיפים שונים בפקודת הנזיקין העוסקים, בין היתר, בהסגת גבול, גרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה. יתר על כן, לטעמי, היקף הנזק וחישובו לאו דווקא משנה באופן ניכר את המומחיות הנדרשת לדון בתיקים שכאלה. כמו כן, גישתו של בית המשפט העליון תוביל לפיצול התובענה מקום בו יהא כרוך בה אלמנט מובהק של דיני עבודה.

בנוסף, אני מציע להתנתק מן המחלוקת המשפטית הטהורה, בדמות פרשנות המונח "הטרדה מינית" (במנותק מהשאלה האם לבית הדין לעבודה נתונה הסמכות לחלוק על פרשנותו של בית המשפט העליון), ולשים בקדמת הבמה את טובתה של התובעת-עובדת. אם נתייחס לתובעת-עובדת, ובפרט כזו המיוצגת על ידי עורך דין, כצד שקול, מודע ואינטליגנטי המכלכל צעדיו לאחר מחשבה, להבדיל מן הגישה הפטרנליסטית אליה נוטים לפנות בתי המשפט, אין כל מניעה לאפשר לה להגיש את תביעתה בכל אחת מן הערכאות. לטעמי, יש לאפשר לתובעת להחליט מה מבחינתה העיקר ומה הטפל. בסופו של יום, התכלית המרכזית היא להטיב עם התובעת-עובדת אשר נפגעה ומשכך אין זה נכון לכפות עליה לפנות למי מן הערכאות מתוך הצדקה משפטית טכנית. לעמדה זו ניתן למצוא בסיס רעיוני נוכח מצב הסמכות המקבילה, בנושאים רבים, בין בתי המשפט למשפחה לבין בתי הדין הדתיים (לדוגמא, ס' 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 וס' 25(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995). ניתן להצביע על מספר סיבות בגינן עשויה התובעת-עובדת להעדיף את הגשת התביעה דווקא בבית הדין לעבודה וביניהן גובה האגרה, הליך גילוי מסמכים מקוצר והבנה אינהרנטית של בית הדין בעניין פערי הכוחות בין התובעת למעסיק.