עדכון שבועי 21.11.19

ביום שלישי ה-12.11 התעוררו תושבי גוש דן לאזעקות בעקבות חיסול בכיר בג'יהאד האיסלמי שהתרחש בעזה בליל אותו יום. הנחיות פיקוד העורף לתושבים התירו לעובדים רבים לא להגיע לעבודה בשל המצב, זאת בהתאם לחוק ההתגוננות האזרחית, התשי"א-1951, המסדיר את הנושא. לאחר מלחמת לבנון השנייה, נחקק חוק הגנה על עובדים בשעת חירום, התשס"ו-2006, האוסר על המעסיקים לפטר עובדים, אשר נעדרים ממקום עבודתם כתוצאה מהוראות שניתנו בסמכות עקב קיומו של מצב מיוחד בעורף.

עם זאת, נעדר מהחקיקה נושא הזכאות לשכר של העובדים אשר נשארו בבתיהם כתוצאה מהמצב ובהתאם להוראות פיקוד העורף. על כן, אין תשובה לשאלה על מי מונח נטל התשלום של ימי העבודה בתקופת החירום – האם המדינה תשלם את שכרו של העובד, המעסיק או שהעובד כלל לא יקבל שכר עבור ימים אלה? מצב בו גורם חיצוני מונע את קיום חוזה העבודה, שלא באשמת אף אחד מהצדדים, נידון בפסיקה בעבר. בע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא ו-16 אח' – יוסי שוורץ (פורסם בנבו, 13.02.2011) נידון עניינו של עובד זר פלסטיני, אשר רשויות הביטחון מונעות את כניסתו לישראל. שם, נידונה שאלת זכאותו לפיצויי פיטורים. בית הדין פסק שבשעה שהפסקת העבודה נכפית על העובד והמעסיק והמניעה היא מניעה חיצונית, שאינה תלויה במעסיק, אין לחייבו לשאת באחריות לתשלום כלפי העובד. עם זאת, כאשר המעסיק תורם, ולו בעקיפין או באופן פסיבי לסיום יחסי העבודה, למשל כאשר אינו עושה מאמצים להתעקש מול רשויות הביטחון ולהחזיר את העובד לעבודה, אזי שיש לראות בנסיבות סיום ההעסקה כפיטורים ועליו לשלם פיצויים.

בהיקש מפסק דין זה, ניתן לומר שהוראות פיקוד העורף מהוות מניעה חיצונית לקיים שגרת עבודה, שאינה תלויה בצדדים ושמאמציו של המעסיק לא יועילו, לפיכך אינו צריך לשאת בנטל שכר העובדים. עם זאת, ועל פי דעת המיעוט בפסק הדין, מניעות חיצוניות מהסוג הזה אינן בלתי צפויות, כלומר המעסיק יכול לצפות הסלמה של המצב הבטחוני וסבבי לחימה, ולכן כן צריך לשאת באחריות, לפחות באופן יחסי. דעת מיעוט זו אף פותחה בתע"א (אזורי ת"א) 9543-09 נדאל דראגמה – נתן דה לוי בע"מ (פורסם בנבו, 14.08.2013).

מנקודת מבטם של העובדים, שאלה זו רלוונטית באופן מיוחד לעובדים השעתיים, אשר שכרם משתנה בהתאם לשעות שנכחו במקום העבודה בפועל. הסדר ראוי יהיה כזה אשר יכלול מענה גם לעובדים הללו, למשל באמצעות תשלום שכרם על פי חישוב ממוצע המשכורות בתקופה שקדמה להפסקת העבודה.

בסבבי ההסלמה הקודמים, עם תום התקופה המתוחה, ישבה הממשלה עם המעסיקים וההסתדרות ויחדיו הם גיבשו הסדר שקובע חלוקה מסוימת של הנטל בין שלושת הצדדים. אולם גיבוש מנגנון הפיצוי לוקח מספר חודשים ובכל מקרה ספק רב אם יבוצע בהתייחס לתקופת חירום כה קצרה.

חופש הביטוי – סוגיה נפיצה בתקופה נפיצה

המלצה חוזרת ונשנית לעובדים בתקופה ביטחונית מתוחה, היא לא להשתמש במדיות השונות ככלי להבעת דעה על המצב הבטחוני. בעבר, כך מציינים, עובדים פוטרו מעבודתם בשל כך, בעיקר בשל פוסטים ברשתות החברתיות.

סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה קובע כי אפליה על רקע השקפה אישית הינה אסורה. כמו כן, בפסק הדין סע"ש (אזורי נצ') 26396-08-14 עביר רואשדה – מור מאר בע"מ (פורסם בנבו, 26.08.2014), דן בית הדין האזורי בעובדת שפוטרה לאחר שביקרה בצורה בוטה את חיילי צה"ל. בית הדין קבע כי על פי סעיף 2(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, זוהי הפליה על רקע השקפה אישית.

עם זאת, חשוב לזכור כי בית הדין לא קבע איסור מוחלט על פיטורים עקב פרסום ברשתות החברתיות וייתכנו מקרים בהם פרסום ברשתות החברתיות יוביל לפיטורים, זאת בהתחשב בסוג התפקיד של העובד, תוכן הפרסום ובפגיעה האפשרית במקום העבודה.

עמימות זו עלולה לייצר אפקט מצנן של חופש ביטויים של העובדים, כלומר חשש מצד העובדים להתבטא, גם כאשר מדובר בהתבטאות לגיטימית בנושאים שאינם קשורים לעבודתם, בשל אפשרות שתינקט נגדם סנקציה במקום העבודה ואולי אף שיאבדו את עבודתם.

ההצגה חייבת להימשך?

ביום ראשון הודיעו שחקני התיאטרון הלאומי "הבימה" כי בעוד 14 ימים הם יחלו בשביתה, זאת על רקע הלנת שכרם. מספר שעות לאחר מכן, הודיעה ההסתדרות כי עובדי המנהלה של התיאטרון יצטרפו לשביתה גם הם. הנהלת "הבימה" תולה את האשמה במשרד האוצר, אשר לא מעביר לתיאטרון את תקציבו. משרד האוצר, מאידך, טוען כי התיאטרון והעומדים בראשו מסרבים לשתף פעולה עם כל הצעה מצד משרד האוצר לתוכנית הבראה אשר תחלץ את התיאטרון מגירעונותיו.

ניתן להניח כי עובדי "הבימה", כאשר עניינם יובא לפתחו של בית הדין לעבודה, יבקשו פיצויים בגין הלנת שכרם. פיצוים אלה, קבועים בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 ונחשבים לגבוהים במיוחד. כפי שדנו פה בעבר, עולה שאלה האם הקושי הכלכלי של "הבימה", שנובע מהיעדר העברת כספים ממשרד האוצר, יהווה נסיבה להפחתת פיצויי הלנת שכרם של העובדים? חוק הגנת השכר מציין בסעיף 18 רשימה של נסיבות בגינן ניתן להפחית מגובה הפיצויים. בית הדין אמנם פירש בעבר קושי כלכלי של המעסיק כנסיבה שאינה חלק מהנסיבות בגינן ניתן להפחית את סכום הפיצוי, אך יחד עם זאת, כן הפחית פיצויים בשל נסיבה זו, במקרה דומה בו המעסיק לא קיבל תקציב מהמדינה בשל אי-הסכמות מולה. כלומר, יש מקום להניח, כי הסנקציה החריפה שקבועה בחוק לא תושת על התיאטרון במלואה.