עדכון שבועי – 19-26.12.22

סטארט-אפ שנכשל נותר עם חובות לעובדים

עובדי חברת הסטארט-אפ ברודמן17 (Brodmann17) נאלצו לפנות לבית-המשפט המחוזי בבקשה לפתיחת הליכי חדלות פירעון ופירוק של החברה. עובדי החברה הגישו בקשה זו לאחר שהחברה פיטרה את עובדיה בטענה לפיה אין ביכולתה לשלם את משכורת חודש דצמבר, תשלום בגין חלף הודעה מוקדמת, ופדיון ימי החופשה להם העובדים זכאים. הודעה זו של החברה על אי-יכולתה להיפרע לטובת עובדיה מעלה תהיות, וזאת מאחר שהחברה במהלך השנים הצליחה לגייס הון שנאמד ב-30 מיליון דולר. אם כן, פניית העובדים לבית-המשפט, נועדה כדי לאפשר קבלת צו לפתיחת הליכי חדלות פירעון כנגד המעסיק. כאשר צווים אלו מובאים לביטוח הלאומי, האחרון משלם לעובדים את שכרם, פיצויי הפיטורין ותשלום לקופת הגמל, זאת בהתאם לפרק ח' בחוק הביטוח הלאומי. חשוב לציין, שבמקרים בהם החוב הכספי להם זכאים העובדים הוא גבוה (מצב שכיח בתחום היי-טק), החזר החוב על ידי ביטוח לאומי עלול שלא לכסות באופן מלא את החוב שכן הוא כפוף לתקרה מסוימת (ראו סעיפים 180 ו-183 בחוק).

מקרה חברת ברודמן17 מדגים את החשש המובנה שקיים בהעסקת עובדים על ידי חברות סטארט-אפ ביחס להבטחת שכרם של העובדים. לחשש מובנה זה ניתן למצוא שתי סיבות אינטואיטיביות. ראשית, מאחר שחברות סטארט-אפ רבות נסגרות, ואינן מצליחות להתבסס כחברות רווחיות, ישנו חשש מוגבר ביחס לתשלום שכר העובדים, שנובע מההסתברות הגבוהה יותר שהמעסיק המהווה חברת סטארט-אפ יגיע לחדלות פרעון (ביחס למעסיק אחר). כתוצאה מכך העובדים כנזכר לעיל, עלולים שלא לקבל את מלוא כספם, כפי שהובטח בחוזה העסקתם. בנוסף, במקרים רבים, העובדים עצמם הם אלו שנדרשים לפנות לבית-המשפט ולהגיש את הבקשה לתחילת הליכי פירוק, דבר שגורר עמו עלויות גבוהות: התקשרות עם עורך דין, המתנה לסעד, ניהול הליך משפטי וכל היוצא בכך.

יתרה מכך, קיים חשש שמנהלי הסטארט-אפ, המקבלים את ההחלטות בחברה, ישתמשו בכספים האחרונים של החברה כדי לנסות להבריא את החברה מבחינה כלכלית או למשוך זמן נוסף עד להשגת משקיעים חדשים. דהיינו שנטיית המנהלים בחברת הייטק היא לפעול בנחישות למען הצלת החברה והרעיון אותו הם פיתחו מבראשית. נטייה זו אינה רעה כשלעצמה, שכן הבראת החברה מטיבה גם עם עובדיה, אולם יש בנטייה זו להציב את עובדי החברה במצב עניינים המועד לפורענות, בו עולים הסיכויים שהחברה תשקיע כספים בניסיון כושל להבראת החברה, חלף הבטחת תגמול העובדים. משמע, שייתכן מצב בו מנהלי החברה "מגלגלים" את נטילת הסיכון בפעולה היזמית לעבר העובדים, וכך דה-פקטו כופים על העובדים מעין הלוואה שאינה רצונית, שעשויה להסתיים בהפסד, במקרים רבים.

מכאן, ולנוכח המציאות בה חלק ניכר מהמעסיקים הם חברות סטארט-אפ, נראה שעולה הצורך במחשבה על יצירת הסדר משפטי במסגרתו תושת חובה משפטית-קוגנטית על מנהלי החברה שתבטיח מעין כרית ביטחון שתיועד למימוש זכויות העובדים בדבר תגמולם (ניתן למשל לחשוב על יחס רזרבה הקיים בבנקים או הפקדת ערבות), ואף תהיה מלווה בהטלת סנקציה אישית על מנהלי החברה. הווה אומר, שעל המחוקק לשקול יצירת כלי הגנה נוסף עבור העובדים, וזאת כדי להגן על זכויותיהם.

משא ומתן בין ההסתדרות למשרד האוצר על רקע האינפלציה

על רקע הקמת הממשלה החדשה, ההסתדרות צפויה לפתוח במשא-ומתן מול נציגי משרד האוצר על הסכמי השכר של מאות אלפי עובדים במגזר הציבורי. בהסתדרות דורשים העלאת שכר לנוכח עליית יוקר המחייה והאינפלציה המשמעותית. טענת ההסתדרות היא ששכרם של העובדים נשחק, ולכן כדי לשמור על שכרם הריאלי, דרושה העלאת השכר, דבר המהווה בפועל שמירה על סטטוס-קוו, קרי מעין "הצמדת שכר למדד המחירים", ולא שיפור בתנאי העבודה. מסתמן שדרישת ההסתדרות תהיה לתוספת שכר של כ-2.5% לשנה, למשך חמש שנים רצופות. קרי העלאת השכר עבור עובדי המגזר הציבורי בכ-13% בסך הכל בתקופה זו. מן העבר השני, משרד האוצר צפוי לבקש בתמורה לכל העלאת שכר, הטמעת מנגנונים לקביעת שכר דיפרנציאלי וגיוס חלק מהעובדים החדשים בחוזים אישיים. משמע, שדרישת האוצר היא ניסיון למעבר מהסכמים כלליים שחלים באופן גורף על כלל העובדים במגזר הציבורי, לעבר הסכמים אישיים, המותאמים לעובד האינדיבידואלי.

בחינה משפטית של הדרישות הצפויות במשא ומתן, מעלה שאלה מרכזית, שעניינה בהתנהגות הרשות המנהלית (משרד האוצר) בעניין זה. האם ראוי מצד משרד האוצר, המשמש כזרועה הארוכה של המדינה, לנצל את נסיבות השעה – אינפלציה גבוהה שמביאה לעלייה ביוקר המחייה ולשחיקת השכר הריאלי של העובדים, ולדרוש בתמורה לפיצוי על שחיקת השכר דרישות המשרתות את אינטרס המדינה כמעסיקה של מאות אלפי עובדים במשרד הציבורי.

ניתן לטעון שקו פעולה זה שינקוט משרד האוצר במשא ומתן הצפוי עם ההסתדרות, מפר את חובת ההגינות החלה עליו לפי המשפט הציבורי. משרד האוצר הוא נאמן של המדינה, ומנאמנות זו נגזרת חובת הגינות. חובת ההגינות מחייבת שהתנהגות הרשות אינה מבוססת על אינטרס עצמי, אלא על הצורך לקדם את טובת הכלל (פס"ד קונטרם, עמוד 346). בנוסף, לפי חובת ההגינות על הרשות לפעול בידידות כלפי הגורם הנוסף במערכת היחסים, קרי חובת ההגינות קובעת כללים של משחק הוגן בין "ידידים" (פס"ד קונטרם, עמוד 347). משמע, שמשרד האוצר צריך לנהוג במשא ומתן זה לא "כאדם לאדם", כפי שמחייבת חובת תום הלב, אלא לפי דרישה מחמירה יותר, "כידיד לאדם". מכאן, טענה סבירה תהא שניצול המדינה כמעסיקה את מצוקת עובדיה על רקע עליית האינפלציה, לצורך חיזוק כוח המיקוח שלה כנגד העובדים והצבת דרישות הכרוכות בוויתורים משמעותיים מבחינת העובדים, אמנם אינה מפרה את חובת תום הלב (שכן ניצול כוח מיקוח במשא ומתן הוא לגיטימי), אולם כן עשויה להפר את חובת ההגינות המוטלת על משרד האוצר (אין זה מעשה שידיד היה מבצע לרעו).

בחינה כלכלית של הדרישות הצפויות, מעלה שאלה נוספת, שעניינה בקבלת החלטות בתנאי אי-וודאות. האם החלטה מצד ההסתדרות לדרוש העלאה הדרגתית של שכר עובדי המגזר הציבורי בכ-13% במשך חמש שנים, מבוססת על הנחות נכונות ביחס לשיעור האינפלציה הצפוי בשנים הבאות. בנוסף, לא ברור מה יהיו ההשלכות האינפלציוניות עקב קיום דרישה זו של ההסתדרות, שכן מדובר בהזרמה של כ-8 מיליארד ₪ למחזור המשק. משמע, האם ראוי לתכנן מראש מתווה לחמש שנים, כאשר שוררת אי וודאות לגבי מידת ההשפעה הן על השגת המטרה של מניעת שחיקת השכר של העובדים, והן על מצב הכלכלי במשק הישראלי. מכאן שעל ההסתדרות ומשרד האוצר כזרועה הארוכה של המדינה, לתת את הדעת על שאלות מרכזיות אלו בעת הישיבה הקרבה בשולחן המשא ומתן, שכן מפגש זה עשוי להשפיע רבות על המשק הישראלי.

צמצום התמיכה בביטחון הסוציאלי בצרפת עקב מחסור בעובדים במשק

לאחרונה ניתן להבחין בירידה בהיצע העובדים שמבקש לעבוד בצרפת. ירידה זו מתבטאת במסעדות סגורות עקב מחסור בעובדים, שירות אוטובוסים ורכבות שמדולל מאחר שקיים מחסור בנהגים, וכלה בכמויות עצומות של תוצרי חקלאות שלא נקטפו בקיץ, כתוצאה ממחסור בעובדים. מגמה זו כשלעצמה היא מפתיעה, שכן היא הגיחה על רקע מיתון כלכלי במשק הצרפתי (ובעולם כולו), מצב המאופיין לרוב בהיצע גבוה של עובדים המבקשים לעבוד וביקוש נמוך מצד המעסיקים, ולא להפך כפי שהמצב כיום בצרפת.

הצרפתים מסבירים את המחסור בעובדים, בטענה שעובדים רבים לאחר מגפת הקורונה החליטו שלא לחזור לעבודה מאומצת הדורשת שעות רבות והשקעה גדולה, וזאת בתמורה לשכר נמוך יחסית. המחסור המרכזי בעובדים הוא בתחום הבנייה, התחבורה, הסיעוד והחקלאות. לפי דיווחים של סוכנות הסטטיסטיקה של צרפת, למעלה מחצי מיליון בני אדם התפטרו בשלושה החודשים הראשונים של השנה, הרמה הגבוהה ביותר מזה חמש עשרה שנים.

על מנת להתמודד עם המחסור בעובדים, ממשלת צרפת מציעה בין היתר לצמצם את גובה דמי האבטלה, וכן לקצר את תקופת הזכאות להם. הרציונל במנגנון זה הוא החלשת התמריץ לאי-חיפוש עבודה והשלמה עם ההישארות במעגל האבטלה, שכן טענה חוזרת היא שדמי האבטלה נדיבים מובילים לשיעור אבטלה גבוה. מנגד, צמצום התמיכה הסוציאלית במובטלים עשוי לפגוע בהם ולדחוק אותם לחיי עוני, ובנוסף לאלץ אותם להתפשר על עבודה שהיא מתחת לכישוריהם, דבר שיפגע הן ברווחת הפרט והן ביעילות הכלכלית של המשק (חלוקת משאבים שאינה ממצה יתרונות יחסיים). מכאן מתבקש שכל צמצום בדמי האבטלה יוגבל לאותם עובדים שיכולים לעבוד ויש להם הזדמנויות תעסוקתיות אך מעדיפים ללא הצדקה להימנע מכך.

בעיה מרכזית נוספת שעולה מדרך ההתמודדות של ממשלת צרפת היא שהפתרון המוצע אינו מתכתב עם הטעם המרכזי לאי-חזרת העובדים לעבודה במשק הצרפתי. נראה שהעובדים לא חוזרים לעבוד מאחר שהעבודה אינה משתלמת, ותובענית ביחס לתמורה שהם מקבלים. כך למשל ארגון העובדים השני בגודלו בצרפת טוען "שמעסיקים ימצאו עובדים אם ישנו את תנאי העבודה". דהיינו, שייתכן שעקב צמצום מדיניות הרווחה העובדים אכן יחזרו לשוק העבודה, אולם שורש הבעיה לא תיפתר, תחושת חוסר ההלימה ביחס לתנאי העבודה מצד העובדים לא תקבל מענה. במילים אחרות, ייתכן שהפתרון הוא בשיפור תנאי ההעסקה דבר שיתמרץ את העובדים לחזור לעבודה.