חילופי נשיאים בבית-הדין הארצי לעבודה: לאן מועדות פנינו?

בסוף חודש זה עתיד נשיא בית-הדין הארצי לעבודה, יגאל פליטמן, לפרוש מתפקידו, אותו תמלא סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה. רשימה זו תנסה לעמוד בקצרה על דמויותיהם השיפוטיות של הנשיא היוצא והנשיאה הנכנסת, ולהצביע על מגמות קיימות ועתידיות בפסיקות בית-הדין הארצי תחת ההנהגה המשתנה.

הנשיא פליטמן, שנמצא על כס השיפוט כבר כשלושה עשורים, לא חשש לבטא עמדות הנתפשות כשנויות במחלוקת. בפרשת גלוטן, למשל, קבע הנשיא פליטמן כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על עובדים סיעודיים זרים, כך שמעסיקיהם הקשישים פטורים מהחובה לשלם להם שעות נוספות (אך, מנגד, העובדים עצמם נותרו עם הגנה חקיקתית מופחתת ביחס לשאר העובדים בישראל), ובפרשת קוצ'יק לא היסס להחיל את משפט העבודה על היחסים שבין קורבן סחר בנשים למטרות זנות לבין אלו שסחרו בה, למרות חששה של השופטת (כתוארה אז) ארד כי הדבר עלול ליצור הכרה ולגיטימציה עקיפה ליחסים פסולים אלו. אל מסקנתה של השופטת ארד בפרשה זו, שהדגישה את חשיבותו של יסוד ההסכמה החוזית כתנאי ליחסי עבודה, הצטרפה השופטת וירט-ליבנה. אמנם בפרשה זו, כמו גם בפרשה נוספת העוסקת באישה בזנות ושבהרכבה ישבו השופטות וירט-ליבנה וארד, ניתן לבסוף סעד לתובעות, אך סעד זה ניתן למרות היעדר יחסי עבודה (ולא מתוקפם); ניתן, אם כן, לתהות אם תחת כהונתה של הנשיאה הנכנסת צפויה התחזקות מחודשת של מרכיב ההסכמה החוזית כ-"שער כניסה" אל המובן הקלאסי של יחסי עובד-מעביד.

תחום נוסף שבו הראה הנשיא היוצא מוכנות להפוך הלכות קיימות הוא נושא נותני השירותים העצמאיים ("פרילנסרים"). בפרשת ענת עמיר נקבע בבית-הדין האזורי כי למרות תבנית ההעסקה של עוזרת במאי, בה הייתה מסווגת כנותנת שירותים עצמאית, בפועל התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד; עם זאת, לאור קיומו של "סעיף גדרון" בחוזה בין הצדדים (סעיף המורה על קיזוז והשבת כספים במקרה שייקבע כי מתקיימים יחסי עובד-מעביד), הורה בית-הדין על קיזוז חלק מהזכויות שלהן הייתה עמיר זכאית. ההלכה הנוהגת דאז נשאבה מפרשת רופא, בה נקבע כי קיזוז והשבה יתבצעו רק במקרים של "חוסר תום-לב קיצוני" מצד העובד, אשר נלמד מאינדיקציות כגון גובה הפער בין שכר פרילנסר לשכר עובד. בפרשת עמיר ביקר הנשיא פליטמן בחריפות את הלכת רופא, בין השאר בשל השרירותיות שראה באינדיקציות המנויות בה. בהמשך, בפרשת מיכאל גוטמן, הצטרפו הנשיא פליטמן והשופטת וירט-ליבנה לפסיקתה של השופטת יעל אנגלברג שהם (בכהונתה הזמנית בבית-הדין הארצי), שקבעה כי קיזוז והשבה יתבצעו לאור בחינת תום-הלב של הצדדים; גישה זו התבטאה גם בפרשת שחר צרפתי (לפירוט נוסף ראו רשימה בבלוג זה: "על הפסיקה בשאלת ההתחשבנות לאחור – ניסיון צמצום המחלוקת בין הגישות"). עמדתו זו של הנשיא פליטמן זכתה לתמיכה חלקית בקרב שופטי בית-הדין הארצי, אך כאמור הדעות בסוגיה זו עודן חלוקות. השופטת וירט-ליבנה אמנם הסכימה לפסק-הדין בפרשת גוטמן, אך לא הוסיפה נימוקים משלה; ניתן אפוא לתהות האם ועד כמה תתבטא גישת פליטמן בעידן וירט-ליבנה, והאם הסכמתה לעמדתו של הנשיא היוצא הייתה מלאה – או שבעתיד תיתכנה הסתייגויות מהלכת ענת עמיר.

גם בתחום גמלות הבטחת הכנסה הביע הנשיא היוצא עמדה נחרצת שספק אם תוטמע בפסיקה עתידית. בפרשת אהוד יאיר, דעת הרוב של השופטת סיגל דוידוב-מוטולה (אליה הצטרפה השופטת וירט-ליבנה) קבעה כי, בנסיבות המקרה, אין להחשיב כספים שניתנו כתמיכה משפחתית למימון שכר דירה בתור "הכנסה" או "נכס" לעניין גמלת הבטחת הכנסה. השופט פליטמן, בדעת מיעוט, טען כי פרשנות תכליתית של חוק הבטחת הכנסה אינה יכולה לתמוך במסקנה זו: "גם תמיכה משפחתית כספית קבועה ורצופה ראויה להיחשב כהכנסה אצל מבקש הגמלה ואין נפקה מינה לעניין זה לשאלת נדיבות הלב, התמורה, והתקבול השוקי. ... התחשבות בהם והפיכתם לרלבנטיים – מסכלת קיום תכלית החוק" (פס' ג'). בדומה לנושא הקיזוז וההשבה, גם כאן הצטרפה הנשיאה הנכנסת לדעת הרוב ולא מנתה נימוקים נוספים מלבד תגובה לדעתו של הנשיא היוצא; עם זאת, ככל שהסכמתה לניתוח המשפטי של השופטת דוידוב-מוטולה הייתה מלאה, ניתן לצפות כי גם בעתיד תפורש תכליתו של חוק הבטחת הכנסה (ואולי אף של חוקי מגן נוספים) בצורה שתמקסם את הגמלות המוענקות מכוחו.

הלכה חדשנית נוספת לה תרם הנשיא פליטמן היא פרשת פלאפון, בה הצטרף לנשיאה לשעבר ארד בקובעו כי "הבעת עמדה מצד מעביד בנוגע להתארגנות ראשונית של עובדיו אסורה עליו ומלכתחילה וללא כל קשר למידת השפעתה בדיעבד על עובדיו" (פס' ה'). בכך הטיל הנשיא חסם אפריורי משמעותי על מעסיקים, מהם נשלל לחלוטין חופש הביטוי בנוגע להתאגדות עובדיהם. לעומת זאת, בבואו לבחון בדיעבד החלטות מהותיות של גורמים בעולם יחסי העבודה, הנשיא היוצא נדמה כנכון פחות להתערב בהשוואה לשופטת וירט-ליבנה. בפרשת ציציאשוילי, לדוגמה, טענה עובדת הסובלת מהשמנת-יתר כי ממצאי הוועדה הרפואית שמונתה בעניינה היו נגועים בהפליה; זאת, לדבריה, לאור היעדר התייחסות עניינית של הוועדה וייחוס פגימותיה לעבר רפואי קודם. סגנית הנשיא וירט-ליבנה הייתה נכונה להיענות לטענת המבקשת ולהחזיר את הדיון בעניינה לוועדה בהרכב חדש, וזאת לאור "הספקות המתעוררות בנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה ... ולמען הסר ספק וחשש כי נפל פגם בעבודת הוועדה" (פס' 15). עם זאת, הנשיא פליטמן, שהוביל את דעת הרוב בפרשה, דחה את תביעת המבקשת בקובעו כי לא הוכח שהוועדה הייתה נעולה בעמדתה.

נושא נוסף שצפוי לעמוד על הפרק בבית-הדין בשנים הקרובות הוא סוגיית ההטרדות המיניות במקום העבודה. את החשיבות שבמאבק בהטרדות הדגישו בעבר השופטים פליטמן ו-וירט-לבנה, בין בהצהרות פומביות ובין בפסיקה, אך אינדיקציה לעמדתה של השופטת וירט-ליבנה בדבר היישום הפרקטי של הסוגיה ניתן למצוא בפרשת פלונית, שם השאלה המשפטית התמקדה בתחימת הגבול החמקמק בין הטרדה מינית לבין מערכת יחסים רומנטית במקום העבודה. בעוד הנשיא לשעבר אדלר ביקש להציב סף פורמלי ליחסים רומנטיים (לפיו הצדדים יכולים לסתור את חזקת יחסי המרות דרך דיווח לפי נהלי החברה), השופטת וירט-ליבנה העדיפה סף מהותי של "סממנים אמיתיים המעידים על רצון הדדי לפיתוח מערכת יחסים" המבוססת על "עניין אמיתי ורצון מוסכם של שניים" (פס' 75).

בעידן הנוכחי, בו המודעות להטרדות מיניות הולכת וגוברת ולצדה משתכללים האמצעים הטכנולוגיים המאפשרים את תיעוד יחסי הצדדים, ניתן לצפות כי בית-הדין שבהנהגת השופטת וירט-ליבנה יידרש לפרשנות דינמית של הדין שתתאים לשינויים המתהווים בעמדת החברה הישראלית. בהקשר זה יצוין כי המודעות הישראלית לתהליכי גישור הולכת וגוברת בחברה, בעולם המשפט ובדיני העבודה בפרט (ראו, למשל: מיכל רובינשטיין, "מיהותה של מהו"ת – על הטמעת הגישור במערכת בתי המשפט בישראל", 2017); בעוד שדווח כי הנשיא פליטמן נטה פחות מקודמיו לקיים פגישות גישור א-פורמליות בתיקים משמעותיים, השופטת וירט-ליבנה הדגישה כבר לפני יותר מעשור את חשיבותם של הליכי גישור במערכת בתי-הדין לעבודה ("הגישור בבתי הדין לעבודה", תשס"ב) והביעה תקווה כי "עם הזמן אכן נראה זאת כ-'דרך חיים' לחפש תחילה את הדרך האלטרנטיבית ליישוב סכסוך עוד בטרם מוגשת תובענה בפני הערכאה השיפוטית" (עמ' 109).

אנו עומדים, אם כן, בפתחה של תקופה מאתגרת בעולם דיני העבודה. כפי שכתב לאחרונה ד"ר יוסי רחמים ברשימתו "שוק העבודה המודרני בעידן הגלובליזציה, והשפעתו על משפט העבודה" (תשע"ח), העידן המודרני מאופיין "בהתפתחויות מואצות בתחום הטכנולוגיה, וכמובן גם בשינויים אידאולוגיים, כלכליים וחברתיים – והכול כמסוֹבֵב ומסוֹבָב" (עמ' 3). בפני הנשיאה הנכנסת עומדות כתשע שנים בתפקידה: תקופה לא קצרה שבמהלכה צפויות מגוון הזדמנויות לעדכן ולפתח את מאגר ההלכות של בית-הדין הארצי. ניתן כבר עתה להצביע על אינדיקציות להבדלים במתודולוגיה ובאידאולוגיה בין הנשיאה הנכנסת לבין הנשיא היוצא, ויהיה מעניין לעקוב ולראות אם וכיצד הבדלים אלו יתבטאו בפסיקה.