על האחריות לבטיחות בעבודה, בעקבות פס״ד זאדה – יעז חברה לבניה

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דן בסוגיית זהות המעסיק בעניין זאדה (סעש (ת"א) 47444-10-15 ארביש טביב זאדה – יעז חברה לבניה ופיתוח בע"מ (3.12.17)). התובע הועסק כמנהל עבודה בפרויקט של חברת יעז לשיפוץ מבנה עיריית ראשון לציון. העבודה בוצעה בפועל על-ידי קבלן משנה (קמקר). בין הצדדים התגלע סכסוך סביב תשלום שכר עבודה ופדיון חופשה שנתית לתובע, וכתוצאה ממנו פנה התובע לבית הדין לעבודה בתביעה כנגד יעז. הנתבעת טענה שקמקר, קבלן המשנה בפרויקט, הוא המעסיק. בית הדין הציג בדיון את מבחני הפסיקה לקביעת זהות המעסיק שנקבעו בפס"ד כפר רות (דב"ע נב/ 142-3 חסן עליאה אלהרינאת נ' כפר רות ואח', פד"ע כד 535) ובפס"ד חסידים (ע"ע 478/09 חסידים נ' עיריית ירושלים והחברה לאוטומציה (13.1.2011)). בית הדין ביצע את הבחינה הזאת בנסיבות העניין לשם השגת מטרות דיני העבודה וכדי להבטיח שלא היה ניסיון מצד המעסיק להתחמק מאחריותו כלפי העובד, בהתאם לפס"ד חסידים. לאחר בחינת הנסיבות נפסק שהחברה הפרטית יעז היא המעסיקה ולא קבלן המשנה.

עניין זאדה עסק בזכויות עובדים, אך חלוקת האחריות בין חברה קבלנית לבין קבלני משנה היא בעלת חשיבות רבה גם לעניין אחריות לבטיחות ומניעת תאונות עבודה. באתרי בנייה לרוב מדובר במצבים של העסקה משולשת, אולם צריך שיהיה ברור מי אחראי לבטיחות באתרים ולשמירה על חיי העובדים המועסקים באתרים אלו. תופעת חוסר הבטיחות באתרי בניה הינה תופעת רחבת היקף, שמביאה בכל שנה לפציעתם ומותם של עשרות עובדים. בכל שנה נהרגים בממוצע 30 עובדים באתרי בניה, כאשר השיא היה בשנת 2016 כשנהרגו 48 עובדים. מתחילת השנה הנוכחית נפגעו קשה ובינוני כתוצאה מתאונות עבודה 220 עובדים, ונהרגו 34 עובדים שהשניים האחרונים ביניהם נהרגו בשבועיים האחרונים.

הקושי במציאת פתרון לבעיה נובע כאמור, בין היתר, מהעובדה שמעורבים מספר גורמים שיכולים להיות אחראים למצב הלקוי בבטיחות של אתרי הבניה והם: החברות שאחראיות לפרויקט הבנייה, קבלני המשנה בפרויקטים, והגורמים שמפקחים על אתרי בניה. המדינה מנסה לטפל בבעיה דרך הגברת הפיקוח על אתרי בניה והעלאת מספר הפקחים שמספרם עומד כיום על 18 פקחים. המדינה החליטה לאחרונה להעלות את שכרם במטרה להעלות את מספרם בשנים הקרובות. למרות החשיבות הרבה שיש להגברת האכיפה בסוגיית הבטיחות בבניה, נראה שצריך לפעול בנוסף בכיוון של הטלת אחריות על "המעסיקים האמיתיים" כפי שתואר בפסיקה.

נראה שלפסיקה דוגמת פס״ד זאדה יש תפקיד חשוב בעניין, במיוחד לאור העובדה שהבחינה של זהות המעסיק שמה דגש על שאלת מיהו הגורם המפקח במטרה לאתר את המעביד האמיתי. הבחינה של סוגיית מיהו המעסיק בהקשר של בטיחות באתרי בנייה צריכה להיעשות בשים לב לסעיף 6 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988. התקנות מטילות את האחריות על הקבלן הראשי אם המזמין הטיל את ביצוע העבודה עליו. לחילופין, האחריות מוטלת על המזמין אם הוא העסיק יותר מקבלן ראשי אחד, וזאת בכפוף לחריג של הסכמה מצד אחד מהם לקבלת האחריות.

ישנם שני מסלולים משפטיים שיכולים לעזור בתיקון המצב הלקוי של בטיחות בבניה. המסלול הראשון שיכולה הפסיקה לנקוט בו, הוא המסלול של הטלת אחריות על כל הגורמים שמעורבים בשרשרת ההעסקה, בצורה של אחריות ביחד ולחוד. זאת, על בסיס הגדרתם כ״מעבידים במשותף״. פסיקה בדרך הזו תבטיח שהנטל והאחריות מוטלים על כל הגורמים שמעורבים בבנייה, כך שלמעשה תוטל על כולם חובה מכוח הדין לגרום לסביבה בטוחה באתרי בניה.

מסלול שני הוא המסלול של תיקון החקיקה בצורה של הטלת האחריות גם על המזמין ולא רק על הקבלן הראשי. הרציונל של חקיקה כזו נובע בעיקר מההנחה שהמזמין הוא הגורם החזק מבחינה כלכלית, ושיש בידו לתת הוראות אפקטיביות להגברת האכיפה באתרי הבניה, ולקבל אחריות במקרים שבהם קורה נזק. תיקון חקיקה מהסוג הזה יבטיח את הטלת האחריות על הגורם החזק בשרשרת ההעסקה, במטרה להגשים את המטרות של דיני העבודה, ובהקשר הנוכחי, של דיני הבטיחות בעבודה.