הערת פסיקה: אוקובו סאוויט - בר ביצוע

בפסק הדין מספטמבר האחרון (ס"ע 24862-04-15 Okobo Sawit נ' בר ביצוע גיא ברדה בע"מ) נדרש בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו לשאלה האם התובעת – מבקשת מקלט מאריתראה שהתפטרה מעבודתה עקב כוונה לעזוב את ישראל לרואנדה במסגרת פרויקט עזיבה מרצון של רשות האכיפה והאוכלוסין – זכאית לפיצויי פיטורים.

התובעת, שעבדה במשך שנתיים כמנקה אצל הנתבעת, לא טענה שפוטרה, אלא שנסיבות סיום העסקתה מזכות אותה בפיצויי פיטורים. אף על פי שבתחילת פסק הדין מציג בית הדין את עניין הזכאות לפיצויי פיטורין כשאלה המרכזית בדיון, בשלב ההכרעה היא מקבלת התייחסות קצרה בלבד, המסתכמת בכך שמדובר בהתפטרות מרצון, ולכן אין התובעת זכאית לפיצויי פיטורין. בית הדין כלל לא התייחס להבדלים שבין התפטרות סטנדרטית מרצון לבין עזיבה במסגרת פרויקט "עזיבה מרצון".

הפרויקט נועד לעודד ״מסתננים״ לעזוב למדינה שלישית (עמה יש למדינה הסכם בנושא), תמורת 3,500$. לכאורה נשמע שמדובר בתכלית ראויה, אך בפועל נטען כנגד יישום הפרויקט כי המדינה אינה רק מעודדת, אלא מפעילה לחץ של ממש הכולל, בין השאר, איומים בכליאה ממושכת.

בעייתיות הפרויקט הגיעה לבג"ץ מספר פעמים, בין היתר, ב-2014, שם התייחס בג"ץ לאפשרות שאכן מופעל לחץ על מסתננים לעזוב, וזאת על פי העדויות, אך בכל זאת לא הורה לבטל את ההסדר הקיים (בג״ץ 8665/14 טשומה נגה דסטה נ' הכנסת). העניין הותקף פעם נוספת בבית משפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע, שם נאמר על ידי בית-המשפט כי "על פי המתווה החדש – מי שיסרב להרחקה (עזיבה מרצון) יושם במשמורת" וש"בהחלט ניתן לראות במתווה החדש ככזה המפעיל לחץ על המסתנן לשתף פעולה עם הרחקתו... ניתן לומר כי התווסף אלמנט 'כפייה', נוכח הסנקציה השמה במשמורת בהעדר שיתוף פעולה בהרחקה מישראל... לכן חלה אחריות מוגברת להבטיח את שלומם של אלה המורחקים לאותן מדינות". כלומר, בית המשפט איפשר למתווה להמשיך כפי שהוא, אך הוסיף דרישות מסוימות כלפי הרשות שנועדו להקל על העוזבים מרצון כאשר מגיעים למדינה השלישית (עת״מ (ב"ש) 5126-07-15 א.ג.צ נ' מדינת ישראל משרד הפנים).

בעניין זה ראוי לציין שבפסיקת בג"ץ מאוגוסט 2017, אשר התירה את גירוש המסתננים למדינות שלישיות, התייחסה השופטת נאור פעם נוספת בקצרה לעניין, ואמרה ש"הוצגו בעבר טענות – שלא הוכחו – כי הופעלו כנגד מסתננים אמצעים שונים שנועדו 'לעודד' את עזיבתם מרצון", אך מעבר לכך לא התייחסה למתווה באותו מקרה, וקבעה לעניין זה כי מאסר בעקבות התנגדות לגירוש לא יעלה על 60 ימים (עע״מ 8101/15 אלמסגד גריוסוס צגטה נ' שר הפנים).

הרלוונטי לענייננו הוא שאף בתי המשפט הכירו בכך שה"מרצון" הוא במובן מסוים "בכפייה". האם לאור קביעות אלו, אף שלא נטענו על ידי התובעת, ראוי היה כי בית הדין ייזום מטעמו דיון בשאלה המעניינת – מה קורה במצב בו עובדת נאלצת לעזוב את המדינה ומבקשת פיצויי פיטורין?

אמנם המחוקק לא התייחס למצב זה בדיוק, אך בכל זאת קיימים מצבים בחוק בהם עובד יהיה זכאי לפיצויי פיטורין כאשר הפסקת העבודה אינה בשליטת המעביד, המנויים בסעיף 6-8 לחוק פיצויי פיטורין ובתקנה 12 לתקנות פיצויי פיטורין. ברוח זו, קיימים מקרים בהם פסק בית הדין לעובד פיצויי פיטורין אף-על-פי שסיבת הפסקת עבודתו נבעה מעניין חיצוני, למשל כתוצאה מסגר שבגללו לא יכל העובד להכנס לשטח ישראל (תע״א (ת"א) 9543-09‏ ‏ נדאל דראגמה נ' נתן דה לוי בע"מ).

בענייננו, ציטטה השופטת פסיקה קודמת של בית הדין לעבודה, לפיה "כאשר העובד מחליט על סיום קשר העבודה, שלא בעל כורחו על פי הנסיבות הפרטניות המצוינות במפורש בחוק – לא תקום לו הזכאות לפיצויי פיטורים. הטעם לכך נעוץ באפשרותו להמשיך להיות מועסק אצל מעסיקו, והחלטתו שלא לעשות כן, שוללת ממנו את הצידוק לחייב את מעסיקו לשלם לו פיצוי...". אך פסיקה זו אינה מתייחסת למקרים בהם לעובד לא היתה אפשרות להמשיך להיות מועסק אצל מעסיקו, מסיבות שלא בשליטתו כמו לחץ חיצוני לעזוב את המדינה. לכן נימוק זה נראה בעייתי, ולא מספק תשובה הולמת לבעייתיות הספציפית שהתעוררה, אלא תשובה למקרה קלאסי יותר של התפטרות מרצון.

בנוסף לכך, ניתן להגיד כי התכלית הסוציאלית של פיצויי הפיטורין, "להקל על העובד עד שימצא מקום חדש", כפי שגם הוזכרה בענייננו, בודאי שחלה גם כאשר אדם עוזב את עבודתו ועובר למדינה זרה.

לסיכום, ניתן לומר שזהו אינו התיק האידיאלי לדון בו בעניין פיצויי הפיטורים במקרה של ״עזיבה מרצון״, שכן לא לגמרי ברור אם בנסיבות המקרה זו היתה הסיבה להפסקת העבודה. למרות זאת, המקרה מספק הזדמנות טובה לדון בסוגיה.