ארכיון
  • Meital Bin

הערת פסיקה: "ארזת לבד?" - תשלום על זמן הטיסה של עובדי ביטחון בשדות תעופה בחו"ל

בפסק-הדין אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ – פלוני נדון עניינם של עובדי ביטחון בחברת אל-על, שביצעו משימות בידוק בטחוני של טיסות ישראליות בשדות תעופה בחו"ל. אחת הסוגיות שהתעוררו בפסק-הדין היא שאלת התגמול בגין זמן ההתארגנות וזמן ההעברה. זמן ההתארגנות הוא הזמן שבין הגעת העובדות לנתב"ג לזמן ההמראה, במהלכו עליהן לבצע תדריך בטחוני ולקבל מטבע זר. זמן ההעברה הוא הזמן שבין ההמראה מנתב"ג לנחיתה ביעד, כולל זמן שהייה בשדות-תעופה בחו"ל בהמתנה לטיסת המשך (קונקשן). האם זמני ההתארגנות וההעברה נחשבים שעות עבודה? במידה שלא, איזו תמורה מגיעה לעובדים בגין זמנים אלה?


אל-על תגמלה את העובדים בגין זמנים אלה, אך התשלום לא היה מבוסס על ספירת השעות, אלא נעשה בדרך של תשלום קבוע: בגין כל יום בחו"ל, כולל בזמן טיסות, אל-על שילמה לעובדים שכר לפי 8.25 שעות (מעט יותר לעובדים שהוגדרו בכירים). אולם, בימים שבהם עובדת נחתה בארץ לפני 05:00 בבוקר, וכן בימים שבהם המריאה מהארץ לאחר 19:00 בערב, היא הייתה זכאית לתשלום לפי 5.25 שעות. בית-הדין הארצי ראה בכך שיטה של ״מיצוע״, אשר במסגרתה "...בחלק מהמקרים העובד יוצא נשכר [...] ובחלק מהזמן הוא עלול לצאת נפסד".


העובדים טענו ששעות ההתארגנות וההעברה הן ״שעות עבודה״, כמשמעותן בחוק שעות עבודה ומנוחה, ושהתשלום בגינן צריך להתבסס על חישוב אריתמטי. בית-הדין האזורי קיבל טענה זו וקבע כי על אל-על לשלם לעובדים עבור כל השעות הללו במדויק. על כך ערערה אל-על לבית-הדין הארצי, שקיבל את הערעור ופסק: "אין פסול בתשלום תגמול על דרך של מיצוע, כל עוד הוא סביר, הוגן ואינו מקפח את העובדים [...]. מסקנה זו מיוסדת על נקודת המוצא לפיה זמן הגעה לעבודה אינו נחשב, ככלל, זמן עבודה, ולכן ככל שנדרש מתן פיצוי, הרי שזה אינו מחוייב להיות מנין אריתמטי של שעות ההתארגנות וההעברה".


למעשה, בית-הדין לא הכריע בשאלה אם שעות ההתארגנות וההעברה הן שעות עבודה, וניתן להבין את פסק-הדין בשתי דרכים חלופיות. אפשרות אחת היא ששעות ההתארגנות וההעברה אינן שעות עבודה, אך בכל זאת מגיעה לעובדים תמורה כלשהי בעבורן. האפשרות השנייה היא שגם בהנחה שמדובר בשעות עבודה, התגמול בעבורן יכול להינתן בדרך של מיצוע. לדעתי, העמימות ראויה לביקורת כשלעצמה, שכן שאלה מרכזית שהתעוררה נותרה ללא מענה ברור. מעבר לכך, מבחינה מהותית, אני סבורה ששתי האפשרויות הן בעייתיות.


אפשרות ראשונה – לא מדובר בשעות עבודה, ובכל זאת מגיעה לעובדים תמורה


בהנחה שלא מדובר בשעות עבודה, ניתן לתהות מדוע לא הסבירו בצורה מפורשת יותר מכוח איזה חוק או עיקרון ניתן לחייב את המעסיק בתמורה כלשהי בכלל, ובתמורה סבירה והוגנת בפרט. חיוב המעסיק לתגמל עובדים בגין זמן שאינו זמן עבודה יכול להיעשות על בסיס תקנת הציבור. בעניין חנדז'י נפסק כי על אף ששעות שינה של מדריכה בהוסטל אינן שעות עבודה, המעסיק מחויב בתשלום כלשהו עבור החובה לשהות במקום העבודה בלילה. עוד נקבע, ששיעורו של תשלום זה ייבחן במשקפיים של תקנת הציבור. אם לכך התכוונו השופטים, היה צורך להסביר זאת במפורש. מעבר לכך, ולגופו של עניין, פתרון זה משאיר מידה רבה של חוסר ודאות: עובדים שיימצאו במצב דומה בעתיד לא יוכלו לדעת מהי בדיוק התמורה המגיעה להם, ואם יש להם עילת תביעה.


נוסף על כך, אם השופטים אכן סברו כי לא מדובר בשעות עבודה, הרי שהיה צורך לנמק זאת בצורה מסודרת. בפסק-הדין של בית-הדין האזורי הובאו נימוקים רבים לקביעה כי שעות ההתארגנות וההעברה הן שעות עבודה, ושופטי בית-הדין הארצי לא התמודדו עם נימוקים אלה כראוי.


אפשרות שנייה – מדובר בשעות עבודה, אך התגמול בעבורן יכול להינתן בדרך של מיצוע


אם השופטים סברו ששעות ההתארגנות וההעברה הן ״שעות עבודה״, ובכל זאת קבעו שהתמורה בעבורן יכולה להינתן בדרך של מיצוע – לדעתי, מדובר בקביעה בעייתית. בהנחה ששעות ההתארגנות והשהייה הן שעות עבודה, אין סיבה שעובדי אל-על לא יקבלו שכר בעבור כל שעה ושעה במדויק, כמו שמגיע לכל עובד. יודגש כי כפי שציין בית-הדין האזורי, שכרם של עובדי הבטחון באל-על קרוב לשכר המינימום, ולכן לא ניתן לקבוע שהשכר מגלם גם תמורה ראויה עבור שעות ההתארגנות וההעברה.


אופייה הקוגנטי והכופה של חקיקת המגן נועד למזער את נזקי אי-השוויון המובנה בין עובדים למעסיקים, ולהבטיח את זכותו של העובד לתנאי מחיה מינימליים (ראו לדוגמה מאמרה של השופטת חני אופק-גנדלר, בעמ' 75). כל פגיעה בקוגנטיות של חקיקת המגן פוגעת ישירות בתכליות אלה. אכן, זוהי אינה הפעם הראשונה בה נקבע שתגמול הניתן בהתאם לחוק קוגנטי יכול להינתן על-בסיס מיצוע; כפי שצוין בפסק-הדין, הפסיקה מאפשרת תשלום גמול שעות נוספות גלובלי. אולם, ניתן לתהות מדוע בחר בית-הדין להמשיך מגמה בלתי-רצויה זו, ולא לקטוע אותה. עוד יצויין, כי בעניין ברד, בו נדונה השיטה של גמול שעות נוספות גלובלי, פורטו חמישה תנאים שחייבים להתקיים על מנת שניתן יהיה להשתמש בשיטה זו. בענייננו, לעומת זאת, לא פורטו כלל תנאים כאלה. שיטת המיצוע יכולה להוות פתרון מתאים במקרים של ספקות באשר לכמות השעות שעבדה עובדת, אך לדעתי לא ראוי להרחיב את השימוש בה מעבר לכך.


האם מדובר בשעות עבודה?


האם ראוי היה להכיר בשעות ההתארגנות וההעברה כ״שעות עבודה״? ראשית אציין, כי בחירת בית-הדין הארצי להתייחס לשעות ההעברה ולשעות ההתארגנות כאל מקשה אחת היא תמוהה בעיניי. שעות ההתארגנות כללו תדריך בטחוני שהתקיים "במשך כשעה עד שעה וחצי". זמן התדריך הוא ללא ספק "זמן שבו העובד עומד לרשות המעסיק", ולכן מדובר – במובהק – בשעות עבודה לפי הגדרת סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה. כפי שציין בית-הדין האזורי, בפסקי-דין רבים כבר נקבע כי כשעובד נדרש להתייצב לעבודה קודם לתחילת המשמרת שלו כדי לבצע פעולות התארגנות מסוימות, זמן זה נחשב זמן עבודה. אם כן, זמן ההתארגנות הוא זמן עבודה מובהק, ואם כוונת השופטים הייתה שלא מדובר בזמן עבודה – אזי קשה להבין זאת, ונדרשה לכך לכל הפחות הנמקה משמעותית.


ומה לגבי שעות ההעברה? כאן התשובה מעט יותר מורכבת. בעניין בנקין נקבע כי ככלל, זמן הגעה לעבודה אינו נחשב לזמן עבודה. בעניין אדוונטק נקבע כי בנסיבות העניין, שעות הטיסה לא ייחשבו לשעות עבודה. ואולם, שם ההיקף היחסי של שעות הטיסה היה זניח, ובפסק-הדין הובהר כי לא מן הנמנע שיתכנו נסיבות שבהן יהיה מקום לחרוג מכלל זה ולהכיר בשעות נסיעה/טיסה כשעות עבודה. האפשרות שהמקרה דנן הוא בדיוק המקרה המצדיק חריגה מן הכלל היא סבירה בהחלט, ולדעתי היה צורך לדון בכך בהרחבה. מחד, מדובר בטיסות הנעשות באופן תדיר ואורכות שעות רבות. במהלך הזמן הזה, העובדים אינם יכולים לשהות עם משפחתם או לעבוד בעבודה נוספת. מאידך, לא ברור שזמן ההעברה הוא זמן שבמהלכו העובדים עומדים לרשות המעסיק, מאחר שבמהלך הזמן הזה העובדים אינם מבצעים משימות לפי דרישת המעסיק. כמו כן, ניתן לטעון שההבדל בין זמן ההעברה לבין זמן הנסיעה של כל עובד לעבודתו אינו כה משמעותי, ושסיווג שעות אלה כשעות עבודה הוא בגדר החמרה יתרה עם המעסיק.


נראה שהשופטים סברו שפתרון בינארי אינו מתאים, ומשכך הגיעו להסדר ביניים בדמות החיוב לתת תמורה "סבירה והוגנת". לאור השיקולים לכאן ולכאן, ניתן להבין את רצונו של בית-הדין להגיע להסדר ביניים, ויתכן שהסדר הביניים העמום הוא בגדר הרע במיעוטו תחת המצב המשפטי הקיים. עם זאת, ראוי היה שהשופטים יבהירו באיזו משתי הדרכים הם הלכו, ויתמודדו עם טיעוני-הנגד שמתעוררים.

פוסטים אחרונים

הצג הכול
תגיות