ארכיון
Please reload

תגיות
Please reload

זכות הגישה לערכאות של העובדים הזרים בישראל

August 6, 2019

ההכרה בערך השוויון כזכות יסוד חוקתית במדינת ישראל  הביאה שינוי ביחס לדין החל על העסקת עובדים זרים בישראל, כאשר המגמה היא להשוואת דיני העבודה החלים על עובדים שאינם תושבי או אזרחי מדינת ישראל, לרבות פלסטינים המועסקים בתוך שטח השיפוט של מדינת ישראל,  לאלה של עובדים ישראלים. זאת מתוך הכרה בעיקרון השוויון המהווה עיקרון יסוד במדינת ישראל.   

 

חרף מגמה חשובה זו, העובדים הזרים לרבות העובדים הפלסטינים בישראל עדיין סובלים מיחס מקפח במסגרת העסקתם. השופט לוי הטיב לתאר את מצבם של עובדים אלה בפסק דינו: ״הם אינם נהנים מהגנתה האפקטיבית של חקיקת המגן, הם חשופים להתעמרות ניצול ועושק ומתקשים בין היתר בשל העדר הידע והממון הנדרשים לצורך ניהול הליך משפטי והתלות הרבה במעסיקיהם להביא עניינם לפתחן של הערכאות״.

 

זכות הגישה לערכאות, ככל שהיא מיושמת, מאפשרת לכל אדם לממש את זכויותיו על פי דין. הדבר חשוב שבעתיים כאשר עסקינן באוכלוסייה מוחלשת מופלית ומנוצלת. בפרשת קיניאנג׳וי בית הדין עמד על הקשיים הניצבים בפני העובדים הזרים ולכן בהקשר של הטלת ערובה, נקבע שם כי יש להימנע ככל הניתן מהערמת מכשול נוסף על דרכם של עובדים זרים במימוש זכויותיהם על פי דין. 

 

ביום 2.8.2016 פורסמו ברשומות תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) (תיקון), התשע״ו-2016 במסגרתן הותקנה תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ״ו-1991 שכותרתה ערובה לתשלום הוצאות, אשר מחייבת שופטים בבתי הדין לעבודה להורות לתובעים שאינם תושבי ישראל להפקיד ערובה לצורך כיסוי הוצאות המשיבים. זאת, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או הראה שהנתבע יכול להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תדחה. לאחר פרסום התקנה ברשומות, ארגון עדאלה הגיש עתירה לבג״ץ במסגרתה ביקש לבטל את התקנה בטענה כי היא פוגעת פגיעה קשה בגישתם של העובדים הזרים לערכאות ומביאה לפגיעה בזכויותיהם של עובדים אלה. בית המשפט העליון דחה את העתירה, וקבע בפסק דינו כי התקנה חוקתית ואיננה לוקה באי סבירות קיצוני.

 

לדעתי התקנת התקנה איננה מתיישבת עם המגמה להשוואת תנאי העסקת העובדים הזרים והשאיפה לצמצום ההפרות בתחום העסקתם, וכן אינה מתיישבת עם הפסיקה הענפה[1] אשר הכירה זה מכבר במצב העסקתם של העובדים הזרים ובחשיבות של אי הערמת מכשולים בפניהם למימוש זכויותיהם.[2] הטלת ערובה על עובד זר הבא בשערי  בית המשפט על מנת לממש את זכויותיו מהווה מכשול בפניו, אותו יצטרך לצלוח. העובדים הזרים בדרך כלל משתכרים שכר מינימום בלבד, כאשר גם מבקר המדינה בדו״ח משנת 2015 הצביע  על העובדה כי אוכלוסיית העובדים הזרים סובלת ביתר שאת מיחס מפלה ומניצול מצד מעסיקים. הערמת מכשול בדמות הטלת ערובה, אף אם ערובה זו אינה מוטלת באופן אוטומטי, יש בה כדי להרתיע עובדים אלה מלפנות לבתי הדין על מנת לממש זכויותיהם הן בפן הפסיכולוגי והן בפן הכלכלי. לדעתי ראוי לפעול דווקא לעידוד עובדים מוחלשים אלה לממש זכויותיהם ויש לפתוח בפניהם את שערי בית המשפט גם במחיר הגשת תביעות סרק מידי פעם. על אחת כמה וכמה, כאשר בפרשת עדאלה המדינה לא הצליחה להוכיח באמצעות נתונים אמפיריים מוצקים כי עובדים זרים מגישים תביעות סרק באחוז גבוה ביחס לשאר העובדים. כמו כן, התקנה מאפשרת בין היתר פטור מהפקדת ערובה שעה שהעובד מציג ראשית ראיה להוכחת תביעתו, לעניין זה יש לזכור כי, לעתים קרובות, ראשית ראיה זו מצויה בידי המעסיק. 

 

קשה להתעלם מן העובדה כי חלק ניכר מהעובדים הזרים הם פלסטינים תושבי ה״אזור״. מעמדם של עובדים אלה מורכב יותר מעובדים אחרים המגיעים לעבודה בארץ באופן וולונטרי; המציאות המורכבת בשטחים הכבושים ותלותם של העובדים במעסיקם גם לצורך הנפקת אישורי כניסה לישראל, וכן מחסור בתעסוקה בשטחים, לא מותירים ברירה תעסוקתית אמתית לעובדים אלה. לכן עבודתם בתוך שטחי מדינת ישראל לרוב הינה בבחינת ברירתם היחידה. קושי מבני זה מייצר תלות חזקה של העובד במעסיק, לכן עובדים פלסטינים רבים ממילא חוששים לפנות לערכאות שיפוט בארץ למימוש זכויותיהם, בעיקר מהחשש כי המעסיקים יבטלו את אישור העסקתם וכניסתם לשטחי השיפוט של מדינת ישראל. הטלת ערובה כספית  על עובדים אלה בבואם בשערי בית המשפט היא בבחינת כלי נוסף בידי המעסיק, הניצב ממילא בעמדת כוח ביחס לעובד האזור ויש בה כדי להרתיע את עובדי האזור. בנסיבות אלה, חרף קביעת בית המשפט לפיה התקנת התקנה אינה לוקה באי סבירות קיצוני, קשה להימנע מן הרושם כי התקנתה נבעה משיקולים זרים.

 

 

 

[1] ראו למשל:  בע"ם 2338/09 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] פסקה 25 (3.6.2009); בג"ץ 4542/02 עמותת "קו לעובד" נ' ממשלת ישראל, פ"ד סא (1) 346, פסקה 37 (2006); בג"ץ 2599/00 יתד – עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834, 847-846 (2002); בג"ץ 279/51 אמסטרדם נ' שר האוצר, פ"ד ו 945, 966 (1952).

 

[2] ראו פרשת קיניאנג'וי לעיל.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload