סוגיית ההיטל על עבודת מבקשי המקלט

בספטמבר האחרון אישר ביהמ"ש העליון (עא 4946/16 שלמה סעד נ' פקיד שומה אשקלון) את החלטת רשות המיסים להחיל היטל בגובה 20%, שהוטל עד כה על משכורתם של עובדים זרים (סעיף 45 לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003) - גם על העובדים מבקשי המקלט בארץ. בנוסף, הוחלט כי היטל זה יחול רטרואקטיבית 6 שנים אחורה.

המערערים על ההחלטה הם המעסיקים הגדולים בענף: חברת כוח האדם "מאה אחוז", יחד עם איגוד המסעדות וארגון חברות הניקיון בישראל, ועוד תאגידי מלונאות שונים. אלו העלו טיעונים רבים בפני ביהמ"ש, וחלקן נוגע לזכויות העובדים עצמם. בין היתר נאמר כי יש להתייחס אליהם בשונה מעובדים זרים בשל כך שרוב מבקשי המקלט מתכננים להשתקע בישראל, ולכן קרובים יותר להגדרת "תושב"; כי יש חשש שהמס יגולגל לעובדים עצמם, המתקשים גם כך להתפרנס בשל מצבם; וכי אי-האכיפה בעניין היתרי העבודה מעידה על הסכמה של המדינה למצב הנוכחי, בין היתר מתוך הבנה כי עדיף שאוכלוסיה זו תעבוד ותתפרנס מאשר שתתדרדר לפשע. בנוסף הועלתה מן האוב הטענה המסורתית ש"הישראלים לא יעבדו בעבודות אלו". בנוסף לטענות אלו- טענו המעסיקים גם כי הפעלת ההיטל רטרואקטיבית תגרום לכך שעסקים קטנים רבים ייאלצו להסגר בשל כך שלא יעמדו בתשלום.

מובן כי הפגיעה בפרנסת המעסיקים היא זו העומדת בראש מעייניהם של המערערים, וזכויות האדם של מבקשי המקלט אינן אלא כלי להשגת המטרה. ביהמ"ש עצמו מבין זאת גם הוא ומציין זאת במפורש, אך בכל זאת מתייחס בכובד ראש לטענות הללו בפסק הדין. ביהמ"ש שלל טענות אלו לגופן. העובדה שאף ארגון לזכויות אדם לא הצטרף כצד לערעור מעידה על כך שככל הנראה הפגיעה בזכויות אינה משמעותית עד כדי כך.

הדילמה המרכזית היא בעניין הגביה הרטרואקטיבית, ואכן ביהמ"ש הביע דאגה מסוימת מהפגיעה הכלכלית האפשרית בעסקים, אך מלבד הבעת אמון בכך שרשות המיסים תגבה את חובותיה בהגינות, לא הציע פתרון אחר, שכן מדובר בהיטל שהתדיינויות משפטיות עליו החלו לפני מספר שנים (למשל: ע"מ 58167-12-12 ג. ארזים ניהול ותפעול בע"מ נ' פקיד שומה אילת), ומצופה היה כי מעסיקים ייערכו ליום הדין שבו ייאלצו לשלם את כל הסכום שעד להכרעה נמנעו ממנו.

עקב העובדה שבקשותיהם של המעסיקים במשך השנים לאי-החלת ההיטל על מבקשי המקלט נדחו פעם אחר פעם, נדמה שהקריאות לבטל את הגביה הרטרואקטיבית בשל "הסתמכות על מצגי הרשות" כלל אינן מוצדקות. בכל זאת, ניתן לתהות האם התחמקות המעסיקים מתשלום ההיטל, בשל התקווה שהערעורים יתקבלו, מצדיקה את החיוב העצום שנגזר עליהם כעת כתוצאה מהגבייה הרטרואקטיבית.

לגבי המעסיקים הגדולים, ובפרט אלו שסוגיית ההיטל בעניינם נמצאת בהליכים משפטיים כבר מספר שנים, ניתן לטעון שהחיוב הרטרואקטיבי מוצדק, שכן העובדה כי יצטרכו לשלם את ההיטל היא בגדר ברירת המחדל, ומלבד התקווה שטענותיהם הנוגעות למעמד מבקשי המקלט עצמם יתקבלו, המציאות הקיימת מבחינתם היא שהחיוב עומד. לגבי המעסיקים הקטנים יותר, ייתכן וניתן לטעון כי גם אם הכירו את המקרים בהן הוחל ההיטל על עובדים מבקשי מקלט, העובדה שבכל זאת עסקים רבים התעלמו מכך גרמה לכל אחד מהם לחשוב שהתרחיש שבו מחליט בית המשפט לקבל את הערעורים אינו תלוש מהמציאות, ולקחת סיכון בהעסקת העובדים כרגיל, עד מתן ההכרעה. להגנתם ניתן להגיד כי המצב הקיים בענף מחייב העסקת מבקשי מקלט, ואין לצפות מבעל עסק אינדיבידואלי לנהוג בניגוד לכך.

כלומר, הדיון לגבי הגבייה הרטרואקטיבית לא אמור להתייחס לטענות על מצג הרשות לכך שההיטל אינו חל או שהנושא שנוי במחלוקת, מפני שזו לא הייתה המציאות בשנים האחרונות, למרות טענת המעסיקים. הדילמה האמיתית היא האם על רשות המיסים לעמוד על דרישתה המוצדקת לגבות את ההיטל רטרואקטיבית, גם במחיר סגירת העסקים הקטנים.

לפי איגוד המסעדנות, הגבייה הרטרואקטיבית תגרום למסעדה בסדר גודל קטן עד בינוני, המעסיקה כ-5 עובדים מבקשי מקלט, לשלם כ-700,000 ש"ח, דבר אשר בסבירות גבוהה יביא לקריסתה. העובדים עצמם יפוטרו, וספק רב אם ההיטל ישולם במלואו. מאידך, גבייתו מעתה ואילך בלבד תביא להישג מסוים מבחינת המערערים, שכן עצם העובדה שההליך נגרר בבתי המשפט למשך תקופה ארוכה הביאה לכך שבפועל הם משלמים פחות כסף. החלטה זו עלולה לתמרץ מעסיקים לגשת להתדיינות בכל פעם שיש להם טענה קטנה נגד מיסוי מסוים, במקום לשלם אותו מיד.

בשל כך, דעתי היא שלאור המצב הקיים, יש צורך בהפרדה בין מעסיקים קטנים לגדולים לעניין הגביה הרטרואקטיבית. הפרדה זו יכולה להיעשות על ידי הגדרת גבול שממנו הגבייה הרטרואקטיבית לא תחול, ואף להגדיר מספר דרגות "גודל מעסיק", אשר יישאו בגודל חוב שונה בהתאם, זאת מתוך ההבנה הריאלית שסגירת עסקים רבים לא תביא תועלת כלכלית, על אף היותם "אשמים" בהתחמקות מתשלום ההיטל.

עו"ד רעות שמר ציינה כי בתי הדין לעבודה נוקטים בהפרדה זו בפסיקתם, כשהנטייה היא לחייב את המעסיקים הגדולים בפיצויים גבוהים יותר כאשר ישנה פגיעה בזכויות עובדים, מתוך התפיסה שמצופה מארגון גדול לפעול על פי אמות מידה גבוהות יותר, בדומה לאלו החלות במגזר הציבורי. על בסיס טיעון זה, נראה שעל הרשות לנהוג בהתאם לתפיסה זו גם בעניין ההיטל, ולהפריד בין המעסיקים.

בנוסף, מבחינה אינטואיטיבית לא תמיד נראה במעסיקים הקטנים ככאלו שבאופן רציונלי בחרו לעבור על החוק ולקחת את הסיכון שבסופו של דבר ההיטל לא יחול עליהם, אלא על כאלה שפועלים בהתאם למצב בשוק, ובו יתר המעסיקים בענף גם הם נעזרים בעובדים מבקשי מקלט מבלי לשלם את ההיטל. לעומת זאת, ניתן להניח שהמעסיקים הגדולים היו מעורבים יותר בהליך, ומודעים לתוצאה הסופית והשלכותיה. לכן, גם מבחינה מוסרית, פטירת העסקים הקטנים מהגבייה הרטרואקטיבית מהווה בעיניי פתרון ראוי.