מאמר דעה: "חוק הטיפים"

סוגיית הטיפים למלצרים הינה סוגיה חשובה, בעלת השפעה רחבה ומשמעות עצומה על אלפי אנשים במדינת ישראל. פסק הדין המנחה בעניין הוא פסק דין עומרי קיס נ' המוסד לביטוח לאומי שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה בהרכב מורחב של שבעה שופטים, ובו נקבעו הלכות חדשות בנושא מעמדם של הטיפים בתחום דיני העבודה.

ההסדר שבית הדין קבע בעניין קיס נכנס לתוקפו בינואר 2019 והפך את ההלכה שקדמה לו. על פי ההסדר שנקבע, מעסיק רשאי לעשות שימוש בכספי הטיפים כתשלום למלצרים וכן לשאר העובדים במסעדה. בית הדין פסק שכל תשר כספי בענף המסעדנות ייחשב כהכנסה השייכת למסעדה עצמה, כלומר קניינו של המעסיק. עובר ליום פסק הדין, היו קיימים מבחנים בפסיקה כגון מבחן הוולונטריות, מבחן אמצעי התשלום ומבחן הרישום בספרים, אשר התייתרו לאחר הסדר הטיפים שנקבע. בית הדין הארצי קבע את ההלכה החדשה בנושא הטיפים בשים לב לבעייתיות שהייתה טמונה בדין הקודם.

ברי כי נדרשה הסדרה בסוגיה סבוכה זו אשר נדונה במשך שנים רבות הן בבתי הדין לעבודה והן בבג"ץ. נכון לכתיבת שורות אלו לא קיימת חקיקה בנושא וניתן לראות שהכינוי של ההסדר הפך להיות "חוק הטיפים" על אף שאין בפועל חקיקה כלל אלא פסיקה בלבד. בעיני, ההסדר מהווה התפתחות חשובה והכרחית אולם לאור ההשפעה של ההסדר על דיני העבודה, דיני המיסים ותחומים נוספים בעולם המשפט, מן הראוי שהמחוקק יסדיר אותה באופן מקיף.

לעניות דעתי קיים קושי שעולה מהמצב המשפטי שנוצר לפיו הטיפים הינם כספי המעסיק, זאת בשני מובנים. ראשית, האפשרות שניתנה למעסיק להשתמש בכספי הטיפים גם עבור כיסוי עלויות המעסיק (כמו הפקדות לקרן פנסיה וזכויות סוציאליות נוספות). אמנם, בפסק הדין נאמר שלמעסיק אסור לנכות מתוך כספי הטיפים את תשלומי החובה החלים עליו, אלא אם הגיע להסכמה מפורשת אחרת עם עובדיו. אולם בענף המלצרות רוב העובדים הינם צעירים וללא ניסיון תעסוקתי רב, וניתן להניח שיסכימו לכל תנאי שיוצע להם. ידוע כי הסכמתם של העובדים איננה בהכרח חופשית מול המעסיק ויש לקחת אותה בערבון מוגבל.

שנית, בהמשך למסקנה שכספי הטיפים נחשבים כקניינו של המעסיק, נקבע במפורש בפסק הדין כי הוא רשאי להשתמש בהם כדי לשלם לכל שרשרת העבודה בבית העסק ולא רק למלצרים. כלומר המעסיק יכול להשתמש בכספים אלו כדי לשלם לעובדי מטבח, עובדי ניקיון, צוות ניהולי ועוד. במצב זה, ניתן לומר שהמלצרים נפגעים כי הכסף שקיבלו על עבודתם כנותני שירות לא מגיע אליהם באופן מלא. תוצאה זו מעלה תחושת אי נוחות בשל העובדה שהמעסיק משתמש בכספים אלו לפי שיקול דעתו. פסק הדין מניח שכאשר הלקוח נותן טיפ, הוא ניתן תוך התייחסות לכלל החוויה שלו במסעדה, הן לאיכות האוכל, הן למקום עצמו, לניקיון ולסדר. לפי תפיסה זו כספי הטיפים יכולים להיות מחולקים בין כלל צוות המסעדה שלוקח חלק ותורם לחוויית השירות במלואה. אולם ספק אם יש בסיס להנחה זו. ייתכן בהחלט שלקוחות רבים סבורים שהטיפ שהם נותנים מיועד למלצרים בלבד.

המציאות הקודמת הייתה בעייתית כיוון שלא שיקפה בצורה בהירה את סכום המשכורת שקיבלו המלצרים בפועל ולכן בכך ההלכה הקיימת מתקנת את המצב באופן מסוים. מקרה בוחן לעניין זה הוא משבר נגיף הקורונה, אשר במהלכו מלצרים יצאו לחל"ת בזמן הסגרים. תקופה זו ממחישה עד כמה נחוץ היה הסדר הטיפים הנוכחי. בתקופת המשבר, המלצרים קיבלו תשלום דמי אבטלה שמשקף את שווי הכנסתם האמיתית, הכוללת את שכר הבסיס ואת כספי הטיפים שקיבלו בתקופה שקדמה לפריצת המגפה. זאת בניגוד למצב שהיה קיים לפני כן, בו תלוש השכר עמד בדרך כלל על הכנסת מינימום ולפיכך לא שיקף את המשכורת האמיתית של המלצרים.

לאחר כניסת ההסדר לתוקף, ניתן להניח שעלה חשש מצד המלצרים שהלקוחות יפסיקו לתת טיפים בשל העובדה שאלו יגיעו לכיסו של המעסיק ושההסדר יפגע בפרנסתם. אולם נוכחנו לראות שלא זה המצב והנורמה החברתית של נתינת טיפים למלצרים עבור שירותם נותרה בעינה. מה היה קורה לו היו מבטלים לחלוטין את מוסד הטיפים? נשאלת השאלה האם אנחנו כחברה צריכים לעצור את קיום מוסד הטיפים שהפך לנוהג, למשל בדרך של הכנסת דמי השירות למחיר? אם ממילא כספי הטיפים נחשבים כשייכים למעסיק, ייתכן שעדיף שיובאו בחשבון בין אם במחיר המנה או כדמי שירות שמופיעים בחשבון שמוגש ללקוח ולא ניתנים לשיקול דעתו. דברים אלו מקבלים משנה תוקף במיוחד מאחר שהטיפ כבר מזמן משקף נורמה חברתית שקיימת במדינת ישראל, לפיה טיפ נתפס כתשלום "חובה" בכל ישיבה במסעדה.

ההשגות סביב עניין "חוק הטיפים" ממשיכות לצוף גם לאחר כניסתו של ההסדר והוא עדיין מעלה שאלות לא מעטות ודורש המשך עבודה. לעניות דעתי, הפסיקה איננה אידיאלית אולם מתיישבת עם המציאות ובהתחשב במצב כיום ולאור כל הנאמר לעיל, זו האפשרות הטובה ביותר לענף המסעדנות עד ליום בו המחוקק ידון בכך.