מאמר דעה: התערבות בג"צ ועצמאות בית הדין לעבודה

עובד רשאי להגיש תביעה נגד מעסיק לבתי הדין לעבודה אשר בעלי סמכות ייחודית לדון בתובענות שעילתן ביחסי עבודה בין הצדדים ובמקרים נוספים המפורטים בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה. ככל שאחד הצדדים אינו מרוצה מפסק הדין פתוחה בפניו האפשרות להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה המשמש כערכאת ערעור לפי סעיף 26(א) לחוק. השאלה שבה אדון במאמר זה הינה מתי, אם בכלל, ראוי שבג"צ יתערב בהחלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה?

ההלכה הנוהגת שנקבעה בעניין אלכורדי ואומצה גם בעניין חטיב הינה כי לבג״צ סמכות לבחון את החלטות בית הדין הארצי לעבודה, באותו האופן שבו יש לו סמכות לבחון החלטות של בתי דין אחרים שלהם סמכות שיפוט ייחודית. אולם, ההתערבות מוגבלת רק למקרים בהם נעשתה טעות משפטית מהותית אשר הצדק דורש את תיקונה. בעניין אלכורדי השופט ברנזון הצדיק את התערבות בג"צ בכך שישנה חשיבות חוקתית וציבורית לביקורת שיפוטית עליונה על פעולותיו ומחדליו האפשריים של בית הדין לעבודה כחלק מתפקידו של בג״צ לפקח על פועלן של כלל רשויות המדינה. בדעת מיעוט, השופט חיים כהן גרס כי עקב סמכותו הייחודית של בית הדין, התערבות ביהמ"ש העליון תהיה רק במקרים חריגים ביותר שבהם יש חריגה מסמכות או פגיעה בכללי הצדק הטבעי. בכנסת הקודמת, חבר הכנסת גדעון סער הגיש הצעת חוק בנושא בה מוצע להעניק אפשרות ערעור לביהמ"ש העליון על בית הדין הארצי לעבודה (ערעור בזכות על פסקי-דין שנתן הארצי כערכאה ראשונה, ערעור ברשות על פסקי-דין אחרים והחלטות אחרות). לטענתו, יש צורך בפיקוח ביהמ"ש העליון על פעילותם של בתי הדין לעבודה באופן שאינו שונה ממידת הפיקוח על המערכת השיפוטית הרגילה ולכן הוא ביקש לעגן זאת בחוק.

לדעתי, התנאים שנקבעו בפסיקה הינם ראויים ולכן מסכימה עם דעתו של השופט ברנזון. טיעון שניתן להעלות הינו החשש מחוסר אמון בבית המשפט העליון. אם בית המשפט ימנע מהתערבות בשל הטענה כי הינו חסר מומחיות לדון בענייני עבודה, עלול להיווצר חשש לכך שאינו מקצועי דיו לדון אף בעניינים אחרים וכתוצאה מכך עלולים להיפגע מעמדו וחשיבותו. הרי כמעט בכל תחום משפטי נדרשת מומחיות מסוימת מביהמ"ש ועולה השאלה מה שונה הדבר בענייני עבודה לעומת עניינים אחרים [ראו מאמרו של פרופ' זמיר]. מנגד, ניתן לטעון שבתי הדין לעבודה בעלי מומחיות ומקצועיות בנושאים אלו והמחוקק בעצמו קבע הרכב מיוחד בערכאות אלו בהן משתתפים שופטים ונציגי ציבור שאינם ברובם המכריע משפטנים. יחסי העבודה מהווים נושא ייחודי, כאשר השיקולים במתן החלטות הנוגעות ליחסים אלו צריכים לכלול שיקולים נוספים מעבר לשיקולים המשפטיים הטהורים, שביהמ"ש העליון לא בהכרח יכיר או יחשוב עליהם בהכרעתו [ראו מאמרו של מנחם גולדברג]. כמו כן, נציגי הציבור מביאים את ניסיונם בשטח של יחסי עבודה, והייחודיות של בתי הדין הינה השתתפות הציבור בהליך השיפוטי אשר מביאה להתמחות ולהתעמקות בבעיות המשפטיות של ענף העבודה.

אמנם ייתכנו נושאים בהם בית הדין לעבודה לא רואה עין בעין עם ביהמ"ש העליון, אך ניתן לראות שבפועל הנטייה היא לצמצום ההתערבות. ראשית, עקב התנאים המצומצמים שנקבעו בעניין אלכורדי ושנית, ניתן לראות זאת בפסיקה בבג"ץ פלאפון משנת 2014 בו השופט רובינשטיין אמר כי "בג"ץ נוהג בריסון ובאיפוק בהתערבותו בהכרעות ביה"ד הארצי לעבודה והתערבותו מתייחדת ככלל למקרים בהם מתגלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין מושא העתירה, ומותנית בפרט בקיומן של נסיבות בהן שורת הצדק מחייבת התערבות שיפוטית בהכרעה." בעניין זה, ביהמ"ש העליון החליט שלא מוצדק להתערב בהחלטת בית הדין. בבג"ץ נוסף ועדכני יותר משנת 2021 קבע השופט קרא כי גם אם נפלה טעות בסיכום דבריו של בית הדין בהפנותו לסעיף בחוק, לא ניתן לסווג טעות זו כטעות משפטית מהותית ובנוסף הדגיש כי "הלכה מושרשת וידועה היא, כי בית משפט זה לא יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו מצומצמת ומוגבלת למקרים חריגים בלבד".

וועדת זמיר שהוקמה בשנת 2003 כדי לבחון את מעמד בתי הדין לעבודה לא המליצה על שינוי כלשהו בהקשר הנוכחי. במהלכה עלתה השאלה האם ראוי לשנות את אופן הביקורת השיפוטית של ביהמ"ש העליון על בית הדין הארצי לעבודה באמצעות ערעור במקום עתירה. בפרק 11 לוועדה נאמר כי הוועדה סבורה בהתאם לדעתו של אהרן ברק, נשיא ביהמ"ש העליון דאז, כי גם אם שיטת הביקורת תשונה מעתירה לערעור, ככל הנראה לא יחול שינוי מהותי בהיקף הביקורת כך שמבחינה מעשית מוטב להשאיר את השיטה הקיימת. הודגש כי היקף הביקורת תלוי בהתייחסות ביהמ"ש העליון לפסקי הדין של ביה"ד הארצי ולא בהכרח בשיטת הביקורת. כמו כן, עלה חשש לגבי הנזק ששינוי המצב הקיים עלול לגרום למערכת יחסי העבודה במיוחד בעניינים בהם בית הדין הארצי דן כערכאה ראשונה. אמנם עניינים אלו מעטים אך מדובר בעניינים בעלי השפעה מהותית על הפעילות המשקית בישראל ומשכך מחייבים דיון דחוף ביותר, טיפול אינטנסיבי מצד בית הדין והכרעה מהירה ככל האפשר.

ברגע שהצדדים ידעו כי ניתן לערער על הכרעה זו לביהמ"ש העליון עלולות להיות לכך מספר השלכות: ראשית, עיכוב בסיום הסכסוך עקב ההמתנה להכרעה הסופית ובכך עלול להיגרם נזק למשק. שנית, קושי מצד ביהמ"ש העליון להתמודד עם מקרים ייחודיים אלו כפי שמתמודד בית הדין באמצעות תיווך ופישור למשל. שלישית, אפשרות הערעור תגדיל את התביעות ועלולה להגדיל את העומס המוטל גם כך על ביהמ"ש העליון. בוועדה עלו גם שיקולים התומכים בשינוי השיטה והעיקרי מבניהם הוא שיקול עקרוני לפיו בתי הדין מתפקדים בפועל כבתי משפט ומהווים חלק ממערכת בתי המשפט הכלליים אשר בהם שיטת הביקורת היא ערעור ולא עתירה לבג"ץ, לכן ראוי שביהמ"ש יבקר את בית הדין בדרך של ערעור. בעיניי, הנזק שעלול להיגרם משינוי המצב הקיים גדול יותר מהשלכות המצב כיום ולכן יש לאפשר ביקורת במשורה מצד בג"צ בעתירה בלבד במקרים המתאימים לתנאי הפסיקה.

נושא זה שנוי במחלוקת במשך שנים רבות ומדגיש את המשמעות של דיני העבודה להתנהלות המשק ובהתאם חשיבות בתי הדין לעבודה כדי לאפשר את תפקודו המרבי באמצעות פתרון סכסוכים מסוג זה. לפי התנאים שנקבעו בעניין אלכורדי ונטיית בג"צ בפועל לצמצום ההתערבות בעתירות המוגשות בפניו, נראה שההתערבות מתבצעת במקרים חריגים בלבד ועל כן, אינני מסכימה עם הצעת החוק של חבר הכנסת גדעון סער ומתן האפשרות להגיש ערעור לביהמ"ש העליון. יש לאפשר פיקוח על פעילותם של בתי הדין לעבודה על ידי בג"צ אך לדעתי ראוי לעשות זאת באמצעות עתירה העומדת בתנאים המצומצמים שנקבעו בעניין אלכורדי כפי שנעשה נכון לכתיבת שורות אלו.