הערת פסיקה: יחסי עבודה או תשלום דמי חסות?

פסק הדין סע"ש 1065-02-18 מאג'ד חמדוני – דני הי (מטווחי קיסריה) בע"מ, שניתן לאחרונה בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת, דן בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים. לטענת התובע, הוא עבד במשך 7 שנים אצל הנתבעת וקיבל משכורת חודשית העומדת בממוצע על 5,250 ₪. לדבריו החברה חייבת לו סכום של כמעט מיליון ש"ח בעבור שעות נוספות, דמי הבראה, אי הפרשה לפנסיה, עבודה בימי חג ופיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. ואולם, החברה טענה כי אין מדובר ביחסי עבודה – ״העסקת״ העובד (שבאה לידי ביטוי בתלוש השכר שניתן לו) הייתה בגדר תשלום דמי חסות (״פרוטקשיין״) בתמורה להגנה על המטווח מפני פריצות וונדליזם.

בהחלטתו, בית הדין קבע כי קיימים סממנים לא מעטים המצביעים על קיומם של יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים כגון חוזה העסקה, תלושי שכר, מכתב פיטורין, טופס "הודעת מעביד על פרישה מעבודה של עובד" לרשות המיסים ותשלום פיצויי פיטורין, הבראה ופדיון חופשה. עם זאת, בבחינת מבחן ההשתלבות על שני פניו עלה כי תפקיד השמירה לא היווה חלק אינטגרלי מפעילות החברה וכי הנתבעת לא הייתה זקוקה לשירותי שמירה. בית הדין פסק על סמך הראיות שהובאו בפניו כי אין מדובר בהעסקה רגילה, שכן לא התקיימו התנאים הדרושים לקיומם של יחסי עובד-מעסיק. זאת ועוד, גרסתה של הנתבעת התקבלה ונקבע שזו נאלצה להתקשר עם התובע כדי להבטיח את שלומו של המטווח מפני מקרי ונדליזם ופריצות.

המקרה שלפנינו הוא דוגמא לתופעה נרחבת בשנים האחרונות, לפיה גובי דמי חסות מגישים תביעות נגד החברות שנסחטו על ידם בעבר וטוענים לקיום יחסי עבודה בין הצדדים המזכים אותם בתשלום זכויות שונות. פעמים רבות, לא ניתן לסרב להצעת ה״שמירה" שמציעים הגובים והמעסיקים נאלצים בעל כורחם לשלם להם סכומים חודשיים. בהמשך, לאחר שההתקשרות בין הצדדים תמה, עוברים הגובים לסחוט את המעסיק פעם נוספת – הפעם בחסות החוק. לעיתים, בית הדין דוחה את התביעות ופוסק כי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק. אך לעיתים אחרות, חרף חוסר תום-הלב הקיצוני שנגוע בעניין, בית הדין קובע כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים. כך, הדיון אודות מעשה העבירה נדחק לשוליים כשבמרכז הדיון מייחסים משקל נכבד לשלל המבחנים המקובלים. הלכה למעשה, בית הדין נותן גושפנקא למעשה העבירה ופותח צוהר לתביעות עתידיות של גובי דמי חסות. כך היה למשל בפס"ד סע"ש 33520-02-15 שם התובע טען לקיום יחסי עבודה בעוד הנתבעת טענה כי נאלצה לשלם לו דמי חסות. בית הדין קבע על פי שלל המבחנים המוכרים, כי בין הצדדים שררו יחסי עבודה, מבלי להכריע או לקיים דיון משמעותי בשאלה האם ההתקשרות הייתה במסגרת של תשלום דמי חסות. בית הדין אף חייב את הנתבעת בתשלום גמול שעות נוספות משמעותי אשר עמד על כ-80,000 ₪.

אציין מנגד כי על בית הדין לגלות זהירות ולבחון כל מקרה לגופו. ייתכנו מקרים בהם המעסיקים יבקשו לשלול את זכויות העובדים באצטלא של העסקה בגדר "תשלום דמי חסות". על בית הדין מוטלת האחריות להיות שומר הסף ולהגן על עובדים שככלל עמדת המיקוח שלהם אל מול המעסיק היא חלשה יחסית. בהערת פסיקה זו אבקש להתייחס למקרים בהם הראיות מוכיחות כי הגובים מבקשים לסחוט את המעסיקים בשנית.

בפרשת חמדוני נדחתה התביעה בין השאר בשל מיעוט ראיות ליחסי עבודה אמיתיים. לאור זאת אני סבורה כי הצעד הראשון שבעלי העסקים יכולים לעשות בסיטואציה דומה על מנת לצמצם נזקים, הוא להגביל ככל שניתן את הקשר בין הצדדים. מוטב אם המעסיקים יפחיתו סממנים חיצוניים שעשויים להעיד על יחסי עבודה ולא יספקו לעובד כלי עזר, מפתח למקום העבודה, ביגוד או הטבות שמוענקות לעובדי החברה. יתר על כן, צמצום הכפיפות והקשר האישי בין הצדדים יעיד גם הוא על העדר יחסי עבודה בין הצדדים. כך, אם המקרה אכן יגיע בהמשך לבית הדין, למעסיק יהיה קל יותר לעמוד בנטל ההוכחה ולהראות שמדובר בהתקשרות על בסיס תשלום דמי חסות ותו לא.

מעבר לכך, אני סבורה כי ראוי שבתי הדין יביאו בחשבון בפסיקותיהם את אי החוקיות הנגועה בהתקשרות בין הצדדים. אלמלא יובא שיקול זה בחשבון, החוטא יצא נשכר, ובית הדין אף יתמרץ תביעות עתידיות מסוג זה. כידוע, לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973, חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל. מסעיף זה נגזר כי יש לשלול תוקף חוזה החורג מתפיסות החברה לגבי התנהגות מקובלת. מקרים מהסוג שמוזכר לעיל נופלים לקטגוריה זו בדיוק. הם אינם משקפים את נורמות המשפט ופוגעים בחופש ההתקשרות של המעסיקים, באוטונומיה שלהם ובכבודם. לעניות דעתי, התקשרויות מסוג זה אינן משקפות את האינטרס הציבורי ולא נרצה להכשירן בעולם העבודה.

דוגמא לשלילת יחסי עבודה בשל שימוש בתקנת הציבור ניתן למצוא בפסק דין ע"ע 247/07 פלונית נ' קוצ'יק. בית הדין הארצי פסק שלא ניתן להכיר ביחסי עובד-מעסיק בין סוחרים בבני אדם לבין קורבנות הסחר, שכן מדובר על התקשרות חוזית המבוססת על פגיעה בזכויות ובאוטונומיה של הקורבנות. בשל העדר ההסכמה והרצון החופשי, בית הדין פסק כי מדובר בחוזה בלתי חוקי, בלתי מוסרי וסותר את תקנת הציבור. עוד נקבע כי "התנהלות מעין זו ושכמותה עומדת בניגוד גמור ליחסי עובד מעביד המושתתים בראש וראשונה על חובה מוגברת של הגינות, תום לב ואמון הדדי." גם בענייננו, ההתקשרות בין המעסיקים לגובים לוקה באלמנטים של כפייה מצד הגובים, והיעדר רצון חופשי מצד המעסיקים שנאלצים בלית ברירה להסכים לדבר הסחיטה. בדומה לפסק דין קוצ'יק, באמצעות שימוש בתקנת הציבור, יוכל בית הדין להמנע מהכרה ביחסי עבודה שבבסיסם חוזה פסול, גם אם בפועל המבחנים מעידים כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים.

לסיכום, ניכר כי פסיקות לטובת גובי דמי החסות, על בסיס המבחנים המקובלים, ומבלי שניתנה חשיבות להתקשרות הקלוקלת מלכתחילה בין הצדדים, רק תכשיר ותגביר הישנותם של מקרים מעין אלה. לדעתי כאשר עולה טענה מצד מעסיק כי מדובר בהסדר של דמי חסות, יש לבחון את הטענה העובדתית לעומקה, ואם הוכחה, להשתמש בסעיף 30 לחוק החוזים כדי לדחות את התביעה, ולמנוע פגיעה כפולה במעסיקים.