הערת פסיקה: על לשון הרע, פערי דורות ומשפוט יתר ביחסי עבודה

בפסק-דין סעש (ת"א) 51778-02-17 דן בית-הדין האזורי לעבודה בתביעה של מלצרית כנגד המסעדה בה עבדה. הערת פסיקה זו תעסוק בתביעת נגד של המסעדה בגין הפרה של חוק איסור לשון הרע ובמהלכה אני מבקש להעמיק בסוגיית לשון הרע במרחב העבודה.

לפי העובדות המתוארות בפסק-הדין, באוגוסט 2016 המלצרית שלחה תמונה לקבוצת חברים (שרובם עובדי המסעדה) דרך אפליקציית "סנאפצ'ט" בה מתועדים סועדים במסעדה (בה היא עבדה מעל לשנתיים), עם כיתוב "שלשול נעים לכם מתוקים HA HA HA HA". אחת מחברות הקבוצה שקיבלה את התמונה היתה בת זוג של בעלי המסעדה, והיא צילמה את המסך ושלחה לו את התמונה. בתגובה לאירועים אלו החליט הבעלים לפטר את המלצרית ולשלול חלק מפיצויי הפיטורים שלה, וזו הגישה תביעה כנגד המסעדה על פיטורים שלא כדין ולתשלום זכויות נוספות שלטענתה לא שולמו לה. בתגובה הגישה המסעדה תביעה שכנגד בגין לשון הרע ותבעה פיצוי בסך של 100,000 ש״ח. ביה"ד החליט לפסוק לטובת המסעדה וקבע שהעובדת תשלם למסעדה פיצוי בסך 25,000 ש״ח בגין הפרסום המכפיש.

ברצוני להתייחס לדיון שמקיים השופט א' שגב בסוגיית לשון הרע בראי הפסיקה בדגש על ההתייחסות ליחסי העבודה במרחב הדיגיטלי. אבקש לטעון שתי טענות מרכזיות: הראשונה, לעניות דעתי הפסיקה אינה נאמנה לתכלית החוק וההלכה הקיימת, וזו מפאת חוסר היכרות של השופט עם הפלטפורמה הדיגיטלית האמורה. השנייה, לטעמי פסק-הדין פוגע במרקם העדין של היחסים במקום העבודה ויוצר "משפוט" יתר של יחסי העבודה בעל נפקות בעייתית.

לגבי הסוגייה הראשונה, השופט מציין בפסק-הדין את פסיקת ביהמ"ש העליון ברע"א 1239/19 שאול נ' ניידלי תקשורת בע"מ, שם נפסק כי יש להחיל את דיני לשון הרע בזירת הרשתות החברתיות. עם זאת, באותו פסק-דין אמנם מכירים בהפיכת המרחב הדיגיטלי ל"כיכר העיר" החדשה, אך גם נותנים את הדעת לכך שיש לפרש את חוק לשון הרע בהקשר של פרסומים ברשתות חברתיות בצורה אחרת. זאת כדי לגשר על "פער הדורות", וכן כדי לנסות לשמור על נקודת האיזון העדינה בין האינטרסים הציבוריים לבין חופש הביטוי, הלוא הוא "ציפור נפשה של הדמוקרטיה".

סבורני שבמקרה הנוכחי בית-הדין לא צלח בניסיון לגשר על "פער הדורות". אפליקציית סנאפצ'ט נחשבת לרשת חברתית, אך היא מאוד ייחודית בנוף ומאופיינת במיידיות המסרים שלה, הזמניות שלהם והגיל הצעיר של משתמשיה. לפי נתונים נכון לשנת 2020 רוב משתמשי האפליקציה הם בגילאי 13-29 כשהתוכן העיקרי המופץ בו הוא "סטוריז" – תמונה/סרטון שזמינים ל-24 שעות בלבד ומוגבלים לחשיפה של קהל עוקבים מוגדר, כשלאחר יממה התוכן נמחק והמשתמש יכול לדעת האם מישהו צילם מסך ושמר את התוכן אצלו. בשונה מרשתות אחרות כגון פייסבוק, טוויטר ואף אינסטגרם, סנאפצ'ט אינה פלטפורמה שמאופיינת בתוכן רציני ועמוק, לא תמצאו שם פוליטיקאים או אנשי ציבור אלא בעיקר משמשת צעירים בהתקשרות עם חבריהם והתעדכנות על חיי היומיום.

עוד מאפיין חשוב וקריטי הוא שבשונה מרשתות אחרות, בסנאפצ'ט לא ניתן להגיע לתוכן של משתמש ללא אישורו ומידע שהוא חושף שם אינו "חשוף לעולם כולו", אלא אם כן מישהו אחר מצלם את זה (שגם אז ניתן לדעת על כך). בכך התוכן המפורסם בפלטפורמה הנ"ל דומה יותר לתוכן שנשלח בהודעות טקסט או באפליקציות להעברות מסרים כמו ווטסאפ מאשר ב"כיכר העיר הוירטואלית" כפי שבא ליידי ביטוי באפליקציות כגון פייסבוק ואינסטגרם. יש חשיבות גדולה להכיר בהבדל זה ובנפקות שלו וזאת משום שמי שמפרסם תוכן בסנפצ'ט, בעיקר בין חברים קרובים, יכול להניח שלא יפיצו דברים שפרסם ללא רשותו עם אחרים, כפי שאדם השולח לחבריו הודעת SMS או כותב מכתב רשום יכול להניח שחבריו לא מצלמים זאת ומפיצים.

בית הדין מבקש לבחון את התוכן במשקפיים אובייקטיביות, אך פה בעייני טמונה הבעייתיות בפסיקה, שכן ציבור העוקבים ברשת חברתית זו מבינים מסרים בצורה אחרת. השופט י' עמית עמד על כך ברע"א 1688/18 סרנה נ' נתניהו שם כתב כי "איסור לשון הרע, על מכלול החסינויות וההגנות שבו, תוך יישומו המושכל והתאמתו לעידן המודרני – כולל ההתחשבות בטיב הפרסום ובזירת הפרסום בבחינת ׳המדיום הוא המסר׳". בסנאפצ'ט המסר הוא קיצוני, וולגורי וצעיר, את זה מכירים כל משתמשי האפליקציה ומשום כך נדיר למצוא שם משתמשים מבוגרים.

בע"א 4534/02 שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פסק בית-המשפט העליון כי יש לבחון האם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע בעיניו של האדם הסביר באמצעות מבחן אובייקטיבי, המתמקד בשאלה כיצד אדם רגיל היה מבין את הפרסום. השופט מתעלם מעובדות אלה בפסק-הדין, הוא אינו בוחן את המסר בהסתכלות הכוללת ובפלטפורמה בה היא נשלחה. "האדם הרגיל" במקרה זה הוא אדם שחשוף לתכנים של האפליקציה, כאשר יש להביא בחשבון שהודעה שהיתה נתפסת כרצינית בפלטפורמה אחרת נתפסת על-ידי משתמשי סנאפצ׳ט כהלצה. חוסר הבנה זה מביא את בית הדין לפסוק בצורה שלדעתי אינה נאמנה לתכלית החוק וההלכה הקיימת.

סוגיה שנייה אליה אבקש להתייחס היא "משפוט" יתר במקום העבודה. בית-הדין הזכיר בפסק-דינו את ההלכה שנפסקה בע"ע (ארצי) 46548-09-12 ‏אבידן – פלאפון תקשורת בע"מ לפיה יש לפרש את חוק איסור לשון הרע בהקשרים של יחסי עבודה באופן שיגן על הערכים שבבסיס החוק אך מבלי לפגוע במרקם העדין של היחסים במקום העבודה, ומבלי ליצור "משפוט" יתר של כל התבטאות. חשובים בעייני דבריה של השופטת סיגל דוידוב-מוטולה באותה פסק-דין לפיהם "במערכת של יחסי עבודה קיימים גם ערכים נוספים שיש לקחתם בחשבון בעת יישומו של החוק וההגנות הנקובות בו, הנובעים מהיותו של מקום העבודה מעין "משפחה" מורחבת, שחבריה שוהים זה עם זה שעות רבות מדי יום ואמורים להגשים יחד מטרות משותפות."

ואכן, כל מי שעבד בתור מלצר מכיר את ההרגשה: משמרות ארוכות ושוחקות, זמניות המקצוע והרצון ליצור אחדות במטרה להעביר את הזמן במשמרות וביניהן. כמי שעבד כמלצר במספר מסעדות אני יכול להעיד שמקרים כאלה מתרחשים כל הזמן – הלצות על לקוחות ועל מקום העבודה בקבוצת הווטסאפ או רשתות אחרות הסגורות לעובדים וחברים. כל מי שעובד בעסקי המסעדנות מכיר את התופעה ומתייחס אליה בהתאם.

מקצוע המלצרות מתאפיין בעובדים בגיל צעיר, ללא השכלה אקדמית או סטודנטים, בדרך-כלל כעבודה זמנית.

על מלצרים לא חלים חוקי אתיקה מיוחדים, כפי שחלים על עורכי דין, רופאים ועוד, הם לא צריכים לעבור הסמכה מיוחדת ואין יוקרה ציבורית למקצוע. על כן, גם התפיסה הציבורית כלפיהם שונה מהמקצועות לעיל. בית-הדין לא עשה הבחנה זו בפסק-הדין ואף ביקש להטיל את אותה אחריות על מלצרית כפי שהיה מטיל על עורכת דין או רופאה (פס' 107-106). שימוש בתביעות משפטיות במקצועות שכאלה, שאינם דורשים הסמכה רגולטורית או כפיפות לחוקי אתיקה, רק מגדיל את פערי הכוחות בין הצדדים וצריך לדעתי להיעשות במקרים קיצוניים בלבד.

בעיני במקרה זה בית-הדין מפרש את עובדות המקרה בצורה שאינה נאמנה להלכה בעניין אבידן בה נפסק שאין להתייחס לכל עלבון במקום העבודה כאל לשון הרע במובן המשפטי. פסק-דין זה הוא בעל נפקות מדאיגה עבור כל מלצר ומלצרית שאי פעם צחקו או לעגו למקום העבודה שלהם בקבוצת ווטסאפ סגורה או ברשת חברתית אחרת וכעת אלה עלולים לשמש את המעסיקים כנגדם ובכך יעמיקו את פערי הכוחות בשוק העבודה.