הערת פסיקה: כיצד הרפורמה בדיני הכשרות תשפיע על אי קבלה לעבודה מחמת דת בעסק כשר?

פסק הדין בעניין ע"ע (ארצי) 47919-01-21 ולריה מטליצה נ' רונית כמיסה (השניצליה כמיסה) עוסק בתביעת המערערת לקבלת פיצוי מחמת הפליה, זאת בשל אי-קבלתה לעבודה עקב היותה לא יהודייה. לפי העובדות כפי שהוצגו בפסק הדין של בית הדין האזורי סע"ש (חיפה) 29673-10-17 ולריה מטליצה - רונית כמיסה, המערערת הגיעה יחד עם חברתה לבית העסק שבבעלות המשיבה, זאת במסגרת חיפוש עבודה זמנית עד גיוסן לצה"ל. ה"שניצליה" היא מזנון מהיר ללא מלצרים עם הזמנה וקבלת המזון בדלפק. בכל משמרת מועסקים שני עובדים אשר מטפלים ביחד גם בבישול/הכנת האוכל וגם בהגשתו ללקוחות. המקום מוגדר ככשר בהשגחת הרבנות המקומית בכרמיאל.

כשהגיעה המערערת למקום היא נשאלה ע"י אחראית המשמרת: "בלי להעליב אבל את יהודייה בכלל?". לאחר שהסבירה שאביה יהודי אך אימה אינה יהודייה, נאמר למערערת שלא תוכל לעבוד במקום מפאת כשרותו. המערערת נפגעה עמוקות והגישה תביעה בטענה שמדובר בהפליה לרעה מחמת דת ומוצא בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח -1988 (להלן: "החוק"). בנוסף ציינה את הפגיעה הקשה בכבודה המהווה הפרה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המשיבה טענה כי מדובר בהנחיה של הרבנות המקומית בכרמיאל לה היא כפופה.

בית הדין האזורי דחה את התביעה ובית הדין הארצי אשרר את קביעת בית הדין האזורי. הנימוקים לכך הם שהדרישה להעסקת עובדים יהודיים בלבד על פי הגדרת ההלכה לא הייתה דרישה של המעסיק, אלא נבעה מדרישות הרבנות המקומית כתנאי למתן תעודת הכשרות. בנוסף, הפתרון שמאפשרת הרבנות, העסקת משגיח כשרות צמוד במקביל לעבודת עובדת לא יהודייה כתנאי לכשרות, איננו סביר ביחס לגודלו הקטן של העסק. לכן, המשיבה הוכיחה ששאלת דת המערערת נכנסת תחת סעיף 2(ג) לחוק שלפיו אין רואים הפליה כשהיא מתחייבת ממהות התפקיד.

בהערת פסיקה זו ארחיב אודות סוגיית דיני הכשרות כפי שהיא מתעוררת בפסק הדין. בנוסף אבקש לבחון את פסק הדין בראי הרפורמה בדיני הכשרות. לסיום, אציג ביקורות נוספות על פסק הדין.

כפי שעולה מפסק הדין האזורי, ברבנות המקומית בכרמיאל הלכת הכשרות בנושא בישול גויים הינה גישתו המחמירה של הרב יוסף קארו בשולחן ערוך הנהוגה בעדות ספרד. לפי גישה זו, גם אם יהודי מדליק את האש והגוי מבשל – זה לא נחשב ״בישול ישראל״ ולא עומד בתנאי הכשרות. עמדה זו מנוגדת לפסיקת הרב משה איסרליש (הרמ"א) החלה על עדות אשכנז, אשר בה דוגלת הרבנות הראשית. לפי גישה זו, מספיק שיהודי ידליק את האש כדי שהבישול ייחשב לכשר גם אם נעשה על-ידי גוי.

לפי ס' 2(א)(1) לחוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג-1983 הגופים המוסמכים למתן תעודת הכשר הם הרבנות הראשית, רב שהיא הסמיכה או רב מקומי המכהן במקום בו נמצא בית האוכל. בבג"ץ 6494/14 שי גיני נ' הרבנות הראשית נקבע כי ללא תעודת הכשר מטעם אחד הגורמים המוסמכים על פי הסעיף, כל מצג כשרותי אחר הינו פסול.

החוק אינו מפרט כיצד יפעל הרב המקומי, וכיצד הוא כפוף להוראות מועצת הרבנות הראשית. בנוסף, המצב יוצר אי אחידות רבה בין רשויות מקומיות שונות, כשחלק מהרשויות מחמירות יותר וחלק פחות. ראו הרחבה בנייר המדיניות של פורום קהלת על הסדרת הכשרות בישראל. כך נוצר מצב שבפועל הרבנות המקומית אחראית על מתן תעודות ההכשר, כשתפקיד הרבנות הראשית הוא להקנות סמכות, לפקח על תחום הייבוא ולהוות מעין-רגולטור. קשה להתעלם מהעובדה שהחוק מאפשר בתוכו הפליה, בכך שמונע מעובדים שאינם יהודיים לעבוד בעסקים רבים. גם אם הדבר מתאפשר מתוך חריג ס' 2(ג) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה כפי שפירטתי, נוצר מצב שלא מתיישב עם רצון המחוקק (בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה) ופוגע בעובדים רבים.

כאמור זה המצב המצוי בדין. ביום 27.10.21 אושרה הרפורמה בדיני הכשרות לאחר שעברה כחלק מחוק התכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2021 ו-2022), התשפ"ב-2021 – פרק י"ז: ייעול מערך הכשרות. השינויים הרלוונטיים לענייננו הם שהחל מיום 1.1.2022 יוכלו מועצות דתיות להעניק תעודות כשרות לעסקים בכל מקום בארץ ולא רק בערים אליהן הם שייכים (ס' 93 לחוק). שינוי מקיף יותר יחל ביום 1.1.2023 (ס' 90 לחוק), אז ייפתח שוק הכשרות לתחרות מלאה כך שגם גופים פרטיים, שיקבלו אישור מהממונה על הכשרות ברבנות הראשית, יוכלו להעניק כשרות.

נשאלת השאלה האם השינויים הללו מספקים פתרון למקרים כמו זה שנדון בפסק הדין שלפנינו, שכן העסק יוכל לבחור לקבל כשרות מרבנות מקומית אחרת הדוגלת בגישה המקלה יותר, ובכך להעסיק ללא חשש עובד שאינו יהודי. ניתן לטעון כי מבחינת דיני השוויון, מעסיק שבחר מיוזמתו תעודת כשרות מחמירה יותר שמביאה להדרת לא-יהודים, לא יזכה להגנה של סעיף 2(ג). אולם לדעתי יש קושי רב עם טענה זו. כל עוד החקיקה בנושא כשרות מאפשרת לגורמי הדת לקבוע כללי כשרות (לרבות כאלה שפוגעים במי שאינם יהודים), קשה להטיל חובות על מעסיקים בניגוד לכך.

למעשה עולה חשש שהרפורמה לא רק שאינה מספקת פתרון לבעיה אלא אף תחריף אותה. מדוע שעסק, כשבידיו אפשרות בחירה, יבחר לחסום בפניו לקוחות פוטנציאליים שדוגלים בגישה מחמירה בדיני הכשרות וכעת לא יוכלו להנות משירות בית העסק? נראה שהטקטיקה העסקית ההגיונית בפני עסק היא לפתוח את שעריו בפני כמה שיותר לקוחות, כשסביר שללקוחות הנוקטים בגישה מקלה או לא מקפידים על כשרות, לא יהיה מחסום מלאכול במקום שכן הדבר אינו משנה עבורם. כך שהלכה למעשה, ייתכן שהרפורמה דווקא תביא לאימוץ נרחב יותר של כללי הכשרות המחמירים דווקא, דבר שיחריף את הבעיה של הפלית עובדים לא יהודים שלא יכולים לעבוד בעסקים כשרים.

ברצוני להתייחס גם לעובדה שבית הדין האזורי פסק לחובת המערערת הוצאות על סך 11,000 ₪, שאושררו ע"י בית הדין הארצי. בית הדין נימק את החלטתו בכך שכבר בשלבים מוקדמים של התיק התבררה העילה לאי קבלת המערערת לעבודה. מחד, לגיטימי שבית הדין ״יחנך״ את התובעים באמצעות הוצאות משפט לצורך יעילות הדיון [ראו קרן וינשל ויפעת טרבולוס, פסיקת הוצאות משפט בהליכים אזרחיים]. מאידך, מדובר בנערה צעירה שניכרת הפגיעה שחוותה בכבודה, וביקשה להעלות סוגיה עקרונית לדיון משפטי. לדעתי, חיוב כה גבוה בהוצאות משפט בנסיבות כאלה איננו מידתי. העובדה שבדרך כלל בית הדין לעבודה נוהג לפסוק הוצאות בסכומים נמוכים [ראו מנחם גולדברג, סמכויות בית הדין לעבודה בראי הפסיקה, עמ' 164], בעיקר בתביעות קטנות יחסית כמו כאן, מקנה משנה תוקף לכך שפסיקת ההוצאות בפסק הדין הינה חריגה, בפרט לאור פערי הכוחות בין עסק (קטן ככל שיהיה) לצעירה בראשית חייה כעובדת.

ביקורת נוספת היא העובדה שבית הדין הארצי מציין שנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה הציעה פתרון כלשהו עת התייצבה לדיון, אך מאחר שהפתרון לא עלה בבית הדין האזורי היתכנותו בנסיבות לא נבחנה. אני סבורה כי ראוי היה לפחות לפרט את הפתרון ואם אכן מדובר בפתרון אפשרי לסיטואציה מורכבת זו, לדידי היה מקום לבחון כיצד בכל זאת ניתן ליישמו, כדי להימנע מהתוצאה הבעייתית אשר נובעת מהוראות החוק במקרה זה.