הערת פסיקה: התקנת מערכות איכון ברכבים המוצמדים לעובדי מדינה ואיסוף מידע על השימוש בהם

פסק הדין בעניין ס"ק (אזורי) 2994-06-19 הסתדרות העובדים הכללית – מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום 08.10.2020) אישר למדינה להפעיל מערכות איכון ומעקב ברכבים של עובדי מדינה, על אף התנגדות ההסתדרות. בפסק הדין נקבע כי למדינה, המעסיקה, ישנה זכות להפעיל את מערכות האיכון בהתאם לתכליות כלכליות ובטיחותיות, ואולם עליה לערוך מחדש את הנוהל שקבעה לתפעול מערכות האיכון, לשם מניעת פגיעה שאינה מידתית בפרטיות העובדים ולשם הבטחת עקרון השקיפות. למדינה כמעסיקה ישנו אינטרס למעקב אחר פעילות עובדיה שעושים שימוש ברכבי מדינה, והיא רשאית להגן על אינטרס זה כחלק מהפררוגטיבה הניהולית המוקנית לה. ואולם, הפררוגטיבה הניהולית כפופה לחובות של תום לב, סבירות ומידתיות.

בהקשר הנוכחי, טענות ההסתדרות התמקדו בסוגיית הפגיעה בפרטיות של עובדי המדינה, בהתאם לפסק הדין בעניין ע"ע (ארצי) 90/08 איסקוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום 8.2.2011), אשר ניתן בהקשר למעקב אחר תיבות דואר אלקטרוני. המעקב אחר פעולות העובדים כפוף לעקרונות שהותוו שם.

הנוהל שנקבע על ידי המדינה מבחין בין שלושה סוגי רכבים בהם עושים שימוש עובדי המדינה: רכבים שמשמשים לביצוע נסיעות במסגרת העבודה בלבד ואינם משמשים לצרכים אישיים; רכבים צמודים לבעלי תפקידים בכירים, העושים שימוש ברכב גם לצרכים אישיים; ורכבים צמודים לבעלי תפקידים שמצריכים הצמדת רכב, בהם נעשה שימוש גם לצרכים אישיים. באשר לכל אחד מסוגי הרכבים נקבע בנוהל סוג המידע שייאסף על השימוש ברכב. יצוין כבר עתה, כי איכון GPS, שנתפס כמעקב הפוגע ביותר בפרטיות, נעשה רק לגבי שימוש ברכבים לצורכי עבודה, ולא לגבי שימוש בשעות הפנאי של העובד. מדובר בהבחנה חשובה לעניין מידתיות הפגיעה, כפי שאציג להלן.

פסק דין איסקוב התווה כללים שונים לתיבות דואר אלקטרוני שונות: תיבה מקצועית, מעורבת ופרטית. בהתאם לחלוקה זו, לטעמי ניתן לראות בשימוש ברכבי המדינה הן לצורכי עבודה והן לצרכים פרטיים, כמקביל ל"תיבת דואר אלקטרוני מעורבת" (תיבה המצויה בבעלות המעסיק ומשמשת הן לצורכי עבודה והן לצרכים אישיים).

בית הדין בחן את כל אחת מהדרישות שנקבעו בפרשת איסקוב ואופן יישומן במקרה הנוכחי. אעמוד על דרישות אלה כסדרן. ראשית, באשר לחובת המעסיק לקבוע מדיניות ברורה ומאוזנת, נקבע כי הנוהל של המדינה ברור והוא נקבע תוך איזון האינטרסים של המדינה כמעסיק למול האינטרס לפרטיות של העובדים. שנית, באשר לעקרון הלגיטימיות נקבע כי תכליות המדינה בבחירתה לקבוע נוהל כאמור ולעקוב אחר שימוש העובדים ברכביה, שהינן תכלית כלכלית (בחינת אפקטיביות השימוש ברכבים) ותכלית בטיחותית, הינן תכליות לגיטימיות.

שלישית, בנוגע לצמידות המטרה הועלו טענות מצד ההסתדרות לפיהן המדינה תעשה שימוש במידע שנאסף לשם נקיטה בצעדים משמעתיים נגד עובדים, זאת בניגוד לתכליות שנקבעו. בית הדין קבע כי על אף שמדובר בסטייה מהתכליות שנקבעו, מדובר באמצעי בדרך להשגת המטרה שנקבעה וכי ככל שלא ייעשה בו שימוש לרעה הינו לגיטימי, ובלבד שהמדינה תפרט בנוהל את הסנקציות הצפויות על שימושים אסורים. לטעמי ישנו קושי בקביעה זו. כפי שנקבע בעניין איסקוב, בבחינת שאלת הלגיטימיות נבחנות התכליות שהותוו למעקב, והתנהלות פלילית, או בהקבלה לענייננו – משמעתית, של עובד, אכן עשויה להצדיק מעקב. ואולם, ככל שמדובר בשימוש במידע שנאסף לצורך הליכים משמעתיים, יש לראות בכך אחת התכליות ולבחון את צמידות המטרה בהתאם. כמו כן, במקרה כזה חיוני להבטיח שקיפות מירבית לעובדים באשר למידע שנאסף עליהם והאפשרויות של המדינה המעסיקה לעשות בו שימוש משמעתי.

רביעית, בהתאם לעקרון המידתיות ערך בית הדין בחינה מעמיקה של אמצעי המעקב שנקבעו בנוהל, וקבע מספר שינויים שיש לערוך על מנת להבטיח שייעשה שימוש במידע שנאסף לתכלית ראויה ובמידה שאינו עולה על הנדרש, ובכלל זה הורה על בחינת חלופות פוגעניות פחות שיתנו מענה לתכליות שנקבעו. לעניין מעקב אחר "נהיגה אגרסיבית" אף בשעות שימוש ברכב באופן פרטי ונפרד משעות העבודה, נקבע כי מדובר בצעד מידתי על אף הפגיעה הקשה שהוא טומן בחובו. לטעמי, הדברים אכן תואמים את שנקבע בעניין איסקוב, שכן המעסיק קונה לעצמו גישה גם ל"מידע אישי" בעת השימוש ברכב באופן מעורב. ואולם, בשימוש כזה במידע ישנו צורך להוכיח הסכמה מדעת ומרצון של העובד למעקב אחר נהיגה שנעשית בשעות הפנאי שלו, אשר כפי שאציג להלן, עולים קשיים לגביה.

חמישית, בהתאם לעקרון השקיפות קבע בית הדין שינויים שיש לערוך בנוהל על מנת ליצור שקיפות עבור העובדים, ובהם, חובת פירוט בנוגע לנסיבות שיביאו לשלילת הצמדת הרכב מעובד או סנקציות אחרות. כפי שציינתי לעיל, במידה שלמדינה אפשרות לעשות שימוש במידע אף לצרכי הליכים משמעתיים, לטעמי חלה חובה עליה להתייחס לכך במפורש בנוהל שנקבע.

שישית, באשר לשאלת ההסכמה מדעת ומרצון חופשי, נקבע כי על המדינה חלה חובה לקבל הסכמה פרטנית מהעובדים עליהם יחול הנוהל. זאת בהתאם להלכת איסקוב וכן עס"ק (ארצי) 7541-04-14 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – עיריית קלנסווה (פורסם בנבו, ניתן ביום 15.03.2017), אשר שמו דגש משמעותי על הסכמה כמכשירה פגיעות בפרטיות (לצד הדרישות הנוספות). ניתן להעלות שאלה, האם במסגרת יחסי הכוחות שבין עובד ומעסיק אפשרית הסכמה חופשית ומרצון? האם העובד רואה לנגד עיניו את האפשרות לסרב, ככל שמדובר ברכב המשמש לצרכי עבודה, אשר אי הסכמה לעיתים תוביל לשלילת העבודה או הטבת הרכב מן העובד?

על אף הקשיים שעולים, לטעמי הסכמה אכן יכולה להכשיר איכון של רכבי העובדים, באופן שנקבע. אמנם באיסקוב נקבע שדרושה רמה גבוהה של הסכמה לצורך המעקב אחר מיילים אישיים, כך שניתן לטעון כי יש צורך בהסכמה ברמה גבוהה יותר בענייננו, שכן רכב הינו מהותי יותר מתיבת דואר אלקטרוני עבור העובד. ואולם, לאור הבחינה לעיל, ניתן לראות כי לאחר שינוי הנוהל בהתאם לפסק הדין, מדובר במעקב מזערי ביותר, אשר חל בשעות הפנאי של העובד רק על פעולות חריגות ומסכנות חיים ורכוש (הרכב של המעסיק). בנוסף, לאור אופי הקניין של המעסיק בו נעשה שימוש, רכב יקר ערך (להבדיל מתיבת דואר אלקטרוני), בו העובד עושה שימוש שאף ניתן לראות בו כ'הטבה' מצד המעסיק, לטעמי מדובר בפגיעה מידתית ביותר. מאחר שמדובר בפגיעה מינימלית בפרטיות העובד, שחלה רק על פעולות קיצוניות ומסכנות חיים ורכוש, לאור אינטרס משמעותי ולגיטימי של המעסיק, לטעמי אין מניעה לתת תוקף להסכמת העובד על אף הספקות הכלליים בנושא.

יצוין כי נגד פסק הדין הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, עס"ק (ארצי) 46575-10-20 הסתדרות העובדים הכללית – הסתדרות עובדי המדינה נ' מדינת ישראל, ביום 05.11.2020, אשר טרם בורר.