הערת פסיקה: הטרדה מינית, התנכלות ואפליה בעבודה

בפסק הדין פלונית נ' מדינת ישראל נידון מקרה של מורה הטוענת כי חוותה הטרדה מינית מצד קולגה בעבודה. בנוסף טענה המורה להפליה והתנכלות מצד מנהל בית הספר בו עבדה בעקבות הגשת התלונה למשרד החינוך, וכן להתמהמהות יתרה של משרד החינוך בבירור תלונתה. בית הדין האזורי בתל אביב לא השתכנע כי התרחשה הטרדה מינית, אולם קיבל חלקית את התביעה ופסק פיצוי כספי לטובת העובדת בגין התנכלות והפליה על רקע הגשת התלונה, וכן פיצוי בגין אי נקיטת אמצעים בידי המדינה לבירור התלונה ומניעת התנכלות.

תחילה אבקש להתייחס לקביעה כי מעשי הקולגה לא עלו לכדי הטרדה מינית. בפסק דינם (פסקה 66) קובעים השופטים: "הגם שיש בהתנהלות זו של התובע, יחס מזלזל כלפי התובעת, והתנהגות פזיזה על גבול האלימות, לא התרשמנו אפוא כי יש במעשיו משום הטרדה או תקיפה מינית. נוכח האמור, התביעה להטרדה מינית נדחית." בית הדין ייחס משקל רב לאמירתה של התובעת עצמה, אשר ייחסה לנתבע מעשה בריונות ולא של הטרדה מינית ועל כן קבע כי יש לייחס לנתבע לכל היותר ״תקיפה סתם״ ללא הקשר מיני.

לדעתי שגה בית הדין בקביעתו זו. קתרין מקינון, הוגת הדעות הבולטת ביותר בתחום הפמיניזם הרדיקלי, עמדה על הבחנה בין שני סוגים של הטרדה מינית של נשים בעולם העבודה: ״זה תמורת זה״ ו״סביבה עויינת״ (ראו הדיון של אורית קמיר, בעמוד 77). סוג ההטרדה השני מכיל התעסקות במין, במיניות, במגדר ובנטיות מיניות באופן שהופך את מקום העבודה ללא נעים, מאיים, מרתיע, משתק ועוין עבור עובדת. הטרדה שכזו יכולה להיעשות על ידי סיפורים מיניים, בדיחות גסות, הערות סקסיסטיות, התייחסויות שוביניסטיות, הצגת שאלות ואמירת הערות מיניות לעובדת וכל דבר אחר אשר הופך את מקום העבודה לבלתי נסבל עבורה בתור אישה. בית הדין הארצי הכיר גם בסביבה עוינת כנכללת בהגדרת הטרדה מינית לפי החוק הישראלי.

בעייני, פעולותיו של הנתבע עלו לכדי יצירת סביבה עוינת מהסוג שמקינון מתארת, בין אם התובעת הכירה בהיווצרות סביבה שכזו ובין אם לאו. לפי קביעת בית הדין, הנתבע ביקש מהתובעת לפנות את עמדת הקפה, ניסה לגשת למגירת הכפיות, וכשהתובעת התמהמה, אולי במפגיע, הוא "עשה דין לעצמו" ופילס לעצמו דרך לעמדת הקפה תוך שהוא פוגע בתובעת בפזיזות ובחוסר אכפתיות, וידו נוגעת בגבה ובישבנה ללא משים וללא הקשר מיני (פסקה 64). בנוסף, הנתבע חזר אחר הביטוי "אני רוצה כפיות" מספר פעמים כאשר הוא נמצא בצמוד לתובעת. לדידי, בין אם הנתבע התכוון לעורר קונוטציה מינית כלשהי בביטוי זה, ובין אם התכוון באמת ובתמים להבהיר כי הוא מבקש לגשת למגירת הכפיות, בפעולותיו ניתן לומר כי הוא הביא ליצירת סביבת עבודה עוינת לעובדת, ומשום כך היה מקום לקבל את התביעה על הטרדה מינית.

נקודה נוספת אותה אבקש לבקר היא החלטת בית המשפט שלא לחייב את הנתבעים באופן אישי. התביעה הופנתה כנגד הקולגה שנטען שהטריד, כנגד מנהל בית הספר על כך שלא טיפל בתלונה והפלה את התובעת, כנגד המפקחת מטעם משרד החינוך שלא טיפלה כראוי בתלונה, וכנגד משרד החינוך. לפי סעיף 10 לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998, לבית הדין לעבודה מוקנית סמכות ייחודית לדון בהליכים אזרחיים בנושא הטרדה מינית בעבודה כמו גם התנכלות שקשורה אליה, אולם במקרה דנן החליט בית הדין להשיט את הפיצויים על משרד החינוך בלבד. בעיני יש טעם לפגם בהחלטה זו.

פסיקת בית הדין מייצרת מציאות בה בעלי התפקידים שמעלו בחובתם אינם נושאים באחריות על מעשיהם, כאשר העלות מושתת כולה על המעסיק. הפרופסורים דוד אנוך ואלון הראל סוקרים במאמרם (עמוד 39) את תורת המוסר הגמולנית לפיה תכלית המשפט הפלילי והנזיקי היא להבטיח שאנשים אשר ביצעו עבירות, יישאו באחריות לכך בהלימה לחומרת מעשיהם. לדעתי, יש פעולות אשר לא ראוי להעביר את האחריות להן למעסיק כבעל האחריות השילוחית, משום שביצוען משקף התנהגות חברתית בלתי רצויה שהמחוקק התכוון לעקור מן השורש. בהמשך לכך, סבורני כי העברת האחריות למעסיק תיצור מצב של הרתעת חסר מצד עובדים בארגונים היררכיים זאת משום הידיעה כי על עוולות מסוג זה הם לא יחויבו במישרין.

לסיום, ארצה להעביר ביקורת על סכום הפיצוי הנמוך שניתן בעקבות העוולות שבוצעו. לדידי, סכום של כ-70,000 שקלים אינו מעביר מסר הרתעתי חזק מספיק עבור מעסיקים שלא מבצעים את חובותיהם לפי סעיפים 7 ו-8 לחוק למניעת הטרדה מינית. לדידי, הסכום הנמוך אותו קבע בית הדין שעל משרד החינוך לשלם כפיצוי לנפגעת עלול להביא מעסיק לכדי מסקנה שקיימת כדאיות כלכלית בתשלום פיצוי חד פעמי נמוך, אל מול המאמץ הכלכלי והאופרטיבי במניעת ההטרדה על-פי דרישת החוק ובטיפול בתלונות. על כן, טוב היה עושה בית הדין אם היה פוסק סכום גבוה יותר כפיצוי, למען יראו וייראו.