הערת פסיקה: האם יש להטיל חסיון על שמו של עובד שתבע את מעסיקו? עקרון פומביות הדיון אל מול זכות העובד

עניין סע (חי') 24429-02-10 אליה אזנקוט נ' חיפה כימיקלים בע"מ עוסק בבקשה של עובדת לחסות את שמה מהליך משפטי שניהלה כנגד מעסיק לפני כ-10 שנים, במסגרתו הגישה בקשה לסעד זמני לביטול פיטוריה והשבתה לעבודה, בטענה כי פוטרה בשל היותה בהריון. בבקשת העובדת נטען כי הופעתו של ההליך במנועי החיפוש האינטרנטיים מרתיעה מעסיקים פוטנציאליים ופוגעת ביכולתה להשתלב בשוק העבודה, שכן באותו הליך קיבל בית הדין האזורי לעבודה את טענת המעסיק לפיה היא פוטרה בשל תפקודה הלקוי בחברה, ופרט את טענותיו של המעסיק בעניין זה לפרטי פרטים, לרבות ייחוסן של תכונות אופי שליליות לעובדת. בית הדין דחה את בקשתה של העובדת מאחר שלא הוכחו החריגים הקבועים בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") המצדיקים איסור פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, וכן בשל השיהוי הרב בהגשת הבקשה.

המקרה הנדון נוגע במתח שבין עקרון פומביות הדיון לבין הזכות לפרטיות, ומעלה שאלות ביחס לאופן שבו יש לאזן בין שני ערכים אלה בכלל, ובהליכים משפטיים שבין עובד למעסיק בפרט.

כידוע, עקרון פומביות הדיון הוא עקרון חוקתי הקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, לפיו "בית המשפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". בהתאם לכך, סעיף 68(א) לחוק בתי המשפט , המוחל בבתי הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 קובע כי "בית משפט ידון בפומבי". עקרון זה נדון רבות בפסיקת בית המשפט העליון, שקבע כי מדובר ב"אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו" (ר' עניין וילנר) וכי ביסודו רציונליים רבים ובהם זכות הציבור לדעת, שיפור איכותו של התוצר המשפטי, והידוק האמון הציבורי במערכת המשפט (ר' עניין אליהו; עניין חשבים). עוד נפסק, כי עקרון זה פורש חסותו לא רק על הנעשה בדיונים בזמן אמת, אלא גם על כל הקשור בהליך המשפטי ובכלל זאת שמותיהם של הצדדים להליך (ר' למשל עניין ויזל), כאשר לחשיפת שמות המתדיינים חשיבות רבה לשם פיקוח הציבור על ההליכים השיפוטיים (ובין היתר העלאת טענות בדבר ניגוד עניינים), אזהרת הציבור מפני פושעים ומעוולים שונים, תמרוץ בעלי הדין להתנהגות נאותה והתחקות אקדמית אחר התנהגות בית המשפט כלפי בעלי דין שונים לאורך זמן (עניין ורדה).

על אף מעמדו הרם של עקרון פומביות הדיון במשפט הישראלי, הוא איננו מוחלט, וככל הערכים החוקתיים האחרים ניתן להטיל מגבלות על מימושו. כך, סעיפים 68 ו-70 לחוק בתי המשפט קובעים חריגים לכלל לפיו הליכי בית המשפט יידונו בפומבי, כאשר החריג הנוגע לזכות לפרטיות קבוע בסעיף 70(ד) לחוק, לפיו: "בית המשפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם, לשם מניעת פגיעה בפרטיות של אדם בשל חשיפת מידע רפואי עליו או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות...".

מסקירת פסיקות בית המשפט העליון והספרות המשפטית בעניין זה עולה כי בתי המשפט נוקטים בפרשנות מצמצמת של החריג האמור, ואוסרים על פרסום פרטים מן ההליך המשפטי לשם מניעת "פגיעה חמורה בפרטיות" רק כאשר המידע שנחשף נוגע בליבת הזכות לפרטיות - כגון עניינים אינטימיים, עניינים משפחתיים או עניינים רפואיים. כמו כן, אף שאופי המידע הוא הפרמטר המרכזי בבחינת השאלה האם הפגיעה בזכות לפרטיות היא פגיעה חמורה, אין מדובר בפרמטר היחיד, ושיקולים נוספים שמתחשבים בהם לצורך הבחינה הם, למשל, מיהות הטוענים לפגיעה בזכות לפרטיות, האופן שבו נשמר המידע והאופן שבו המידע הושג (ר' עניין זריהן; עניין ורדה; עניין ידיעות אחרונות; הנחיית פרקליט המדינה; מיכאל בירנהק; קליניקה לזכויות אדם במרחב הסייבר (להלן: "קליניקה")). בהתאם לכך, בתי הדין לעבודה לרוב דוחים בקשות להטלת חסיון על שמם של עובדים שתבעו את מעסיקיהם, ונענים לבקשות מסוג זה במקרים חריגים בלבד ובין היתר בהליכים אזרחיים שעניינם הטרדה מינית - בהם ישנה תחולה לסעיף 10א לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (על תתי-סעיפיו), אשר משפיע על המאזן שבין הערכים החוקתיים האמורים לטובתה של הזכות לפרטיות (ר' עניין אלמונית; עניין מענית).

אם כן, לאור האמור לעיל, נראה כי החלטתו הנדונה של בית הדין, לפיה אין לקבל את בקשת העובדת לחסות את שמה מן ההליך משום שהמידע המופיע בו בדבר תפקודה כעובדת אינו עולה לכדי "פגיעה חמורה בפרטיות", מתיישבת עם האיזון הקיים כיום בדין הישראלי בין עקרון פומביות הדיון לבין הזכות לפרטיות, שכן מידע זה אינו נמצא בליבת הזכות לפרטיות ואינו מגלם באופן אינהרנטי את צנעת הפרט ביחסים שבין אדם לעצמו או ביחסים שבינו לבין הקרובים לו ביותר.

לדידי, בעידן הדיגיטלי של ימינו, יש מקום לשנות מהאיזון הקבוע בין עקרון פומביות הדיון לבין הזכות לפרטיות בתחום דיני העבודה. מאז חקיקתו של חוק בתי המשפט, שכאמור קובע את האיזון שבין שני הערכים החוקתיים האמורים בהליכים משפטיים, חל שינוי נרחב בדרכי ההפצה של פסקי דין והחלטות שיפוטיות אחרות, ובמקום הפצה למנויים בלבד של כרכים מודפסים ובהם פסיקה נבחרת, כיום מונגשות לכל כמעט כל ההחלטות השיפוטיות בצורה דיגיטלית, באמצעות מפתוח של שמות הצדדים במנועי החיפוש האינטרנטיים (ר' מיכאל בירנהק לעיל; קליניקה לעיל). כך, כיום כל מעסיק פוטנציאלי יכול להתחקות אחר שמו של מבקש עבודה באמצעות חיפוש פשוט במרשתת, ולחשוף את כלל ההליכים המשפטיים שזה היה מעורב בהם. ניתן להניח כי מעסיק פוטנציאלי שנחשף לתביעה של מבקש עבודה כנגד מעסיק קודם יימנע או לכל הפחות יירתע מלהעסיקו, וזאת אף אם ההחלטה הייתה בסופו של דבר לטובתו, שכן העובד יסומן כ"עושה צרות" (ר' דיון שנערך בעניין זה בכנסת הפתוחה). הדברים האמורים, וחששם של עובדים שמא הליכים שינקטו כנגד המעסיק יישארו לעד במרחב הווירטואלי ויהיו להם ל"אות קין" עת יבקשו לחזור ולהשתלב בשוק העבודה, מהווים תמריץ שלילי להגשת תביעות כנגד מעסיקים, ובכך למעשה נפגעת לא רק הזכות לפרטיות, אלא גם זכות הגישה לערכאות.

אם כן, הקלות שבה ניתן לאתר החלטות שיפוטיות בימנו, מגדילה משמעותית את פוטנציאל הפגיעה בזכות לפרטיות של עובדים, ומשנה באופן מהותי את האיזון לו כיוון המחוקק עת קבע את החריגים לעקרון פומביות הדיון שבסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. מרבית השופטים והמלומדים שדנו בכך בשנים האחרונות שותפים לדעה כי יש מקום לבחון מחדש את האיזון הקבוע בחוק בתי המשפט בכל הנוגע לפרסום שמותיהם של בעלי דין בהחלטות שיפוטיות (ר' קליניקה; עניין קטיעי; עניין יחזקאל). המלומד מיכאל בירנהק אף מציע שינוי של ברירת המחדל כך שההחלטות השיפוטיות יפורסמו ללא שמות הצדדים מלבד במקרים מסוימים המצדיקים את הפגיעה, בסברו כי "הפומביות הדרושה מושגת בדלתיים פתוחות ובפרסום פסקי הדין, אבל לא בהכרח חלה על שמות" (בירנהק לעיל; כן ר' בעניין זה גם הצעת חוק לאי ציון שמות בפסקי דין).

לעניות דעתי, אין מקום להפיכת ברירת המחדל ולקביעת איסור גורף על פרסום שמות הצדדים בבתי הדין לעבודה. זאת, בשל חשיבותו של עקרון פומביות הדיון והתכליות שבפרסום שמות המתדיינים בהליך המשפטי, עליהן עמדתי לעיל, וכן בשל האינטרס הלגיטימי של מעסיק פוטנציאלי לדעת האם מועמד לעבודה הוא תובע סדרתי. סבורני, כי נוכח העובדה שענייננו בשני ערכים חוקתיים, הדרך הנכונה לאזן ביניהם היא באמצעות חקיקה שתביא לשינוי האיזון הקבוע כיום בחוק בתי המשפט, ולא על ידי פרשנות רחבה לחקיקה הקיימת. דרך אחת היא חקיקה חדשה לפיה בהתקיים תנאים מסוימים יוטל חסיון על שמו של עובד שתובע את מעסיקו (בדומה לחסיון הקיים על שמות נפגעי עבירת מין), ודרך אחרת היא תיקון סעיף 70(ד) לחוק כך שזה יכלול גם חריג של פגיעה בבטחון תעסוקתי/כלכלי (בדומה לחריג של "פגיעה בבטחון").

דרך נוספת להקניית הגנה רחבה יותר לזכות לפרטיות היא מניעת המפתוח של שמות המתדיינים באתרים המשפטיים, באופן שימנע איתורם באמצעות חיפוש פשוט במרשתת. באופן זה, הפגיעה בזכות לפרטיות תפחת משמעותית מחד גיסא, ומאידך גיסא המידע עדיין יהיה נגיש באתרים המשפטיים עצמם, כך שהפגיעה בעקרון פומביות הדיון תהיה קטנה באופן יחסי (להרחבה אודות רעיון זה ר' קליניקה לעיל).