הערת פסיקה: מינוי מומחה רפואי על-ידי בית הדין

התובעת בתיק בל (חי') 628-02-19 שירין חוראני סלמאן נ' המוסד לביטוח לאומי (2.4.2020) הגישה לבית הדין לעבודה תביעה לקבלת גמלת שמירת היריון מהמוסד לביטוח לאומי.

בטרם הגשת התביעה, פנתה התובעת למוסד לביטוח לאומי לשם קבלת גמלת שמירת ההיריון. לפנייתה צרפה התובעת אישור רפואי לפיו בשל מצבה הרפואי נאלצה היא לצאת לשמירת היריון למשך כחמישה וחצי חודשים. המוסד לביטוח לאומי דחה את פנייתה של התובעת תוך שהוא קובע שמצבה הרפואי לא הצדיק את יציאתה לשמירת היריון.

יתרונו המרכזי של המוסד לביטוח לאומי, בעיני הפונה אליו, הוא היותו גוף אובייקטיבי, חף מאינטרסים החותר לבירורה של האמת מבלי משוא פנים. ואולם, ברבות השנים פיתחו הוועדות הרפואיות של מוסד זה, האמונות על בירור מצבו הרפואי של הפונה, מנגנון הגנה (מוצדק) כנגד רמאים (מתוך הרצון הברור לשמור על הקופה הציבורית), בדמות קשיחות יתר בקביעותיהן. קשיחות יתר זו באה לידי ביטוי גם במקרים של אנשים הזקוקים, באמת ובתמיד, לקבלת סעד בשל מצבם הרפואי. אינדיקציה אחת לקשיחות היתר האמורה ניתן למצא בבחינת אסטרטגיית הפעולה של עורכי דין המייצגים לקוחות בתביעות על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (המכונה חוק הפלת"ד). מרבית מעורכי הדין העוסקים בתביעות פלת"ד מעדיפים להמתין למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט ורק לאחר מכן לפנות לוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי שכן אם היו פונים תחילה למוסד לביטוח לאומי הייתה מחייבת קביעת הוועדה הרפואית, הנחשבת למחמירה יותר, אף במסגרת ההליך בבית המשפט (רא' ס' 6ב לחוק הפלת"ד).

בשל דחיית פנייתה פנתה התובעת לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

על מנת לבחון האם מצבה הרפואי של התובעת הצדיק את יציאתה לשמירת ההיריון מינה בית הדין מומחה-יועץ רפואי מטעמו, בתחום רפואת הנשים. המומחה קבע בחוות דעתו, כי בנסיבות העניין הייתה הצדקה רפואית ליציאת התובעת לשמירת ההיריון. משכך, קיבל בית הדין את התביעה תוך שהוא מציין שלא נמצאה סיבה לסטות מקביעותיו של המומחה הרפואי. עוד ציין בית הדין, כי "הלכה היא שלחוות-דעת המומחה שמינה בית הדין יש ליתן משקל מיוחד, ואין לסטות ממנה בהיעדר הצדקה עובדתית או משפטית לעשות כן".

על פי סעיף 58(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 מוענק תשלום גמלה עבור תקופת ההיעדרות מעבודה במהלך תקופת ההיריון, פרק זמן המוגדר בחוק זה כ"שמירת ההיריון" (ס' 58), במקרה של "מצב רפואי הנובע מההיריון והמסכן את האישה או את עוברה, הכל בהתאם לאישור רפואי בכתב".

כאשר מוגשת תביעה אשר בבסיסה מחלוקת בין הצדדים ביחס להצדקה הרפואית של שמירת ההיריון נוהגים בתי הדין למנות מומחה-יועץ רפואי מטעמם. מאחר שמדובר במומחה אובייקטיבי, לכאורה, ייטה בית הדין לא לסטות מחוות דעתו הרפואית אלא במקרים נדירים בלבד (ב"ל (י-ם) 45721-03-14 סרוקה נ' המוסד לביטוח לאומי (8.4.18)). חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית הדין אף כונתה במספר פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה כ"אורים והתומים" של בית הדין (עב"ל (ארצי) 683/07 מצליח נ' המוסד לביטוח לאומי (16.7.08); עב"ל (ארצי) 345/06 המוסד לביטוח לאומי נ' בוארון (15.5.07)). ברוח זו הציג בית המשפט העליון את המומחה מטעם בית המשפט כ"ידו הארוכה של בית המשפט" (ע"א 916/05 כדר נ' פרופסור יובל הרישנו (28.11.07)). אמנם הודגש בפסיקה, לא אחת, כי בית הדין הוא המכריע הסופי ביחס למצב הרפואי (רע"א 2526/18 פלוני נ' פלוני (12.4.18); ע"א 4681/07 דהוד נ' חטאב (20.7.10); ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ (28.3.07)) ואולם ברוב מוחלט של המקרים, באופן טבעי – בהיעדר מומחיות רפואית של בית הדין, תתקבל חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעמו ופסק הדין יהיה בהתאם.

למינוי מומחה מטעם בית הדין ישנם מספר יתרונות בולטים ביחס להגשת חווֹת דעת מטעם הצדדים וביניהם חסכון בהוצאות שכר טרחת המומחים וקיצור ההליך המשפטי. עם זאת, לטעמי, חסרונותיו של מינוי זה עולים על יתרונותיו.

ההסתמכות הכמעט "עיוורת" על המומחה הרפואי מטעם בית הדין היא אחת הבעיות המרכזיות במינויו. בכך, מוענק, בפועל, הכח להכריע במחלוקת בין הצדדים למומחה הרפואי ולא לבית הדין, לו נתונה הסמכות להכריע בסוגיה המונחת בפניו. ניתן לחשוב על מספר בעיות נוספות במינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט. כך לדוגמא, איננו יודעים האם המומחה נטול פניות ביחס למוסד לביטוח לאומי או משתייך לאסכולה רפואית מסוימת, עובדות אשר יכולות להטות את מסקנתו הרפואית ובכך לפגוע באחד הצדדים (על חששות אלה בהרחבה – רע"א 2104/12 פלונית נ' וינברג (1.5.12); ע"א 4330/07 אוריאל נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות – בית חולים רמב"ם חיפה (5.3.09)). אמנם, בס' 9 להנחיות נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, כב' השופטת ורדה וירט-ליבנה, מיום 10.9.19, במסגרתן הונחו בתי הדין לעבודה כיצד עליהם לנהוג בתביעות מבוטחים כנגד המוסד לביטוח לאומי בהן עולה הצורך למנות מומחים יועצים רפואיים מטעם בתי הדין, ישנה התייחסות, בין היתר, לניגוד עניינים של המומחה הרפואי אך לא בכל המקרים יש ביכולתו של בית הדין לדעת האם קיים ניגוד עניינים שכזה. בנוסף, אופייה הדיכוטומי, אם כי המנומק, של הכרעת המומחה הרפואי הינו בעייתי, במיוחד כאשר אנו עוסקים בסוגייה טעונה ורגישה כתקופת ההיריון והיכולת להשתכר במהלכה. לכך יש לצרף את העובדה שרפואה איננה מדע מדויק (ע"א 3530/10 עזבון המנוחה בבייב רנה נ' קופת חולים לאומית (29.2.12)). זאת ועוד, עם מינויו של המומחה מטעם בית הדין, לצד המתנגד למסקנותיו אין ברירה אלא לחקור את המומחה. שכן, בפועל, ויתור על חקירת המומחה משמעותו הפסד בהליך המשפטי.

האמור לעיל מוביל למסקנה, בעיניי, לפיה אין זה צודק למנות מומחה רפואי מטעם בית הדין לשם מתן חוות דעתו ביחס למחלוקת בין הצדדים בנוגע לשמירת ההיריון.

כפי שבחלק מן התביעות האחרות כנגד המוסד לביטוח לאומי, בהן מונחת סוגיה רפואית לפתחו של בית הדין, יכולים הצדדים להגיש חווֹת דעת רפואיות מטעמם (ראו לדוגמא, עב"ל 411/97 בוטרוס נ' המוסד לביטוח לאומי (2.11.99)), ייתכן שאף בכל הנוגע לשמירת היריון יהווה הדבר הפתרון המתאים. לכך יש להוסיף, כי בסעיף 6 להנחיות הנשיאה, המוזכרות לעיל, נכתב, כי מינוי המומחה הרפואי ייעשה על פי שיקול דעתו של היושב בדין. משמע, שאין הכרח במינויו של מומחה רפואי מטעם בית הדין.

אמנם, גם בחווֹת דעת של מומחים רפואיים מטעם הצדדים, אשר כונו על ידי בית המשפט העליון "שכירי חוות דעת" (ע"א 4330/07 אוריאל נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות – בית חולים רמב"ם חיפה (5.3.09)), ישנה בעייתיות מסוימת. ואולם בנסיבות העניין, נראה שזהו הפתרון הטוב מבין השניים שכן חווֹת הדעת מטעם הצדדים ייפרשו בפני בית הדין את העמדות הרפואיות האפשריות והוא זה אשר יכריע ביניהן ובכך תישמר לו, בפועל (בניגוד למצב הנוכחי), ההכרעה הסופית ביחס למחלוקת המונחת בפניו.