הערת פסיקה: מעבר מקום העבודה כהרעה בתנאי עבודה

בעניין מאירזון - אידאה איכות ברהוט בע"מ (להלן: מאירזון) ניתן פסק דין בבית הדין האזורי בתל אביב בעניין הרעה בתנאי העבודה, ובשאלה אם אפשר לקבל פיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים בשל מעבר של מקום העבודה.

במקרה זה, עבר המפעל מהמושב נווה ימין לאזור התעשייה סלעית, מרחק של כ-17 ק"מ. למרות המרחק, ואף שהמרחק האווירי בין המיקום החדש לביתו של העובד קרוב יותר, טען העובד כי בעקבות המעבר והתחבורה הציבורית למיקום החדש, התארך זמן ההגעה לעבודה בכשעה לכל כיוון ועלות הנסיעה עלתה בכ-15 ש"ח נוספים לכל כיוון (פי שלושה וחצי ממחירה הקודם). אכן, ניתן לראות מבחינת כבישים בגוגל מפות כי המרחק התארך בערך כפליים בין שני מקומות העבודה בשל הכבישים הקיימים. אציין כי בפסק הדין התעוררה מחלוקת בעניין אמינות הגרסה העובדתית של העובד בין השופטת מיכל נעים-דיבנר, שנתנה את פסק הדין המרכזי, לבין נציגת ציבור העובדים, הגב' סיגל רונן כץ, ולפיכך ארצה לדון יותר בשאלה העקרונית המתעוררת. ככל שאקבל את הגרסה העובדתית כפי שהציגה נציגת העובדים, נראה לי שיש לקבל את התביעה של העובד ולפסוק להרעה בתנאי העבודה. יתרה מכך, נטל ההוכחה לגבי ההרעה לא צריך להיות לדעתי להיות כבד משעובד סביר יכול לעמוד בו. הצגה של השעות בהן האוטובוס מגיע לתחנות ומספר הקווים בהם נסע העובד די בהם כדי להראות שיש פגיעה ממשית, לדעתי.

אציין כי במקרה אחר, תע"א 1531-09 גוטפריד - חברת אלחנית נכסים בע"מ (להלן: גוטפריד) נפסקו בבית הדין האזורי בתל אביב פיצויי פיטורים בעקבות התפטרות עובדת לאחר העברת מקום העבודה מראשון לציון לבת ים. במקרה נוסף, דב"ע (עבודה ארצי) 3-288/נו רשת מעונות מרגלית - כהן עליזה (פורסם בנבו, 31.12.1996) נפסקו פיצויי פיטורים בעקבות סגירת מקום העבודה, ונפסק כי לא היה על העובדת להתרות בפני מקום העבודה, כיוון שאין בכך כדי לתקן את הפגם. הגם שמדובר במקרים שונים, שכן בעניין מאירזון המפעל עבר בעקבות חקיקה שנכנסה לתוקף ב-2012 ואסר על קיום מפעלים מסחריים באזור נווה ימין, עדיין נראה שהשאלה אם יש לקבל עקרונית את תביעות העובדים ככל שהם קשורים למעבר של מקום העבודה עולה ולא נדונה בפסק הדין די הצורך.

נקודת המוצא לדיון על סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים היא בפירוש שניתן בע"ע (ארצי) 26706-05-11 חיים שבתאי - טכנובר בע"מ, [פורסם בנבו] שניתן ביום 10.6.13:

"ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או 'נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו'; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת. [דב"ע (ארצי) שנ/10 - 3 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כא 238; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ – ולי טקין ואח' [פורסם בנבו] (ניתן ביום 27.1.2012) וההפניות שם]."

אני חושבת שיישום ההלכה בפסק-דין מאירזון לא היה מדויק. בעניין זה נראה שהתנאי הראשון, הרעה מוחשית בתנאי העבודה מתקיים משהציג העובד את שעות הנסיעה המדויקות של הקווים שלקח ואת מספרי הקווים והראה כי זמן הנסיעה מתארך במידה משמעותית. גם התנאי השני, קשר סיבתי בין ההרעה להתפטרות מתקיים, משלא הוצגו טענות לטעם אחר להתפטרותו וקיים קשר סיבתי בהתאם למבחן השכל הישר שקושר בין הארכת זמן הנסיעה להתפטרות. לעניין המבחן השלישי, לכשעצמי איני בטוחה כי אין מדובר בחריג לפיו אין דרישה מהעובד לתת התראה אם המעביד אינו יכול לפעול לתיקון ההרעה במצב. הכבדה יתרה על העובד בצורת דרישה למתן התראה אינה מגשימה את תכליות הדין ואינה מחלקת את עלויות המעבר בצורה ראויה, כפי שאפרט בהמשך.

פעמים רבות יש עלויות לעובד שהן מעבר לעלויות על הנסיעה, ובבחירת מיקום העבודה קיים אלמנט שיכול להיות קשור לצרכים שונים. דוגמאות לכך למשל הן קרבה לאנשים נוספים במקום עבודה מסוים, מיקום שהוא נוח מבחינת עבודת בן/בת הזוג, מבחינת הסעות לילדים ועוד. כל אלה הם שקלולים סובייקטיביים של העובד לגבי מיקום העבודה שאינם קשורים רק לסכום אותו מרוויחים ולא תהיה דרך אמתית לתיקון הפגמים, למעט מתן אפשרות לעובד לעזוב את מקום עבודתו ולקבל על כך פיצויי פיטורים. כלומר, לדעתי, העתקת מקום העבודה נכנסת תחת הרעה שאין בידי המעסיק לשנות, ולכן אין צורך בהכרח להתריע בפני המעסיק על האפשרות להתפטרות העובד אם ההרעה לא תתוקן, שכן ה"תיקון" הוא בחזרה למקום העבודה הקודם. בכל מקרה, בנסיבות העניין וכעולה מעדות העובד והמעסיק ניתנה התראה למעסיק על הקושי בהגעה למקום העבודה ולכן בלאו הכי תנאי זה מתקיים.

הגם שיש למקום עבודה את הפררוגטיבה הניהולית לקבל החלטות בדבר העברה של מקום המפעל, או לחלופין סגירת מקום מפעל אחד והעברת העובדים למקום מפעל אחר, עדיין נראה לי שראוי כי מקום העבודה יישא בהוצאות הנוספות שיש לעובדים על ידי מתן האפשרות להתפטרות בדין מפוטר. במילים אחרות, צריך לאפשר למקומות עבודה את הפררוגטיבה הניהולית להעביר את מקום העבודה או לסגור מקום עבודה, עם זאת עליהם לשאת גם בעלויות, כולל אלו של העובדים. האיזון העדין הזה צריך להיעשות באמצעות מתן האפשרות לעובדים להתפטר בדין מפוטר ולקבל את פיצויי הפיטורים. כך, המעסיק יישא בעלויות הכוללות וייקח בחשבון גם את הפגיעה בעובדים בטרם קבלת החלטה על מעבר מקום העבודה.

החיוב במתן פיצויי פיטורים עולה בקנה אחד עם שאר הדינים, ובכלל זה עם דיני הנזיקין ופותר בעיה של החצנות שליליות (negative externalities). החצנות שליליות הן מצבים בהם התנהגות של גורם אחד משפיעה לרעה על צד שני והוא זה שמשלם את המחיר על ההתנהגות של הצד הראשון. ההרמוניה עם דיני הנזיקין מתעצמת כאשר לוקחים בחשבון שאחת התכליות של דיני העבודה היא פתרון לפערי הכוחות בין הצדדים, אשר בגללם אין לעובד אפשרות לכפות על המעסיק להפנים עלויות. ללא מתן אפשרות לקבלה של פיצויי פיטורים במצב בו מקום העבודה מועתק, חלק מהעלות של העתקת מקום העבודה תועבר לעובדים, ובחסות החוק המעסיק לא יישא במלוא העלויות הכרוכות בהתנהגותו. אפשרות של קבלת פיצויי פיטורים, לפיכך, עולה בקנה אחד עם הרצון של החברה שבעל התנהגות יישא במלוא העלויות על התנהגותו, כמו גם עם הלכת נהרי-גרינשפן-כוכבי. בהלכת נהרי-גרינשפן-כוכבי נקבע כי אם קיבלו עובדים במשך תקופה ארוכה תוספת שכר בשל כמות משמרות לילה שמעבר למותר לפי חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951 והמעסיק מחליט להקטין את כמות המשמרות עליו להמשיך לשלם את תוספת השכר למשך תקופת הסתגלות.

לפיכך ובדומה לפירוש שניתן בפרשת גוטפריד, אני מציעה כי המבחן לקבלת פיצויי הפיטורים במצב בו מקום העבודה מועתק יכלול רק את הצורך בהוכחת קשר ישיר בין ההרעה בתנאי העבודה (שינוי המיקום) לבין ההתפטרות. נראה שבמקרה זה, אם מקבלים את הגרסה לפיה היה על העובד לנסוע זמן רב יותר במידה משמעותית - היה על בית המשפט לקבל את התביעה שלו לקבלת פיצויי הפיטורים.