צו ההרחבה לפנסיה בראי תכליות חוק פיצויי פיטורים

חוק פיצויי פיטורים קובע שעובד שפוטר מעבודתו בחלוף שנה, לכל הפחות, מיום תחילת עבודתו יהיה זכאי לפיצויי פיטורים. אולם, ב־1.1.2008 נפל דבר בישראל ונקבעה חובת תשלום פנסיוני באמצעות צו הרחבה. אחד ממקורות המימון לקרן הפנסיה מצוי בפיצויי הפיטורים. לאמור, המעסיק מפריש מידי חודש בחודשו לפחות חלק מהכספים שהיה העובד זכאי לקבל אם היה זכאי לפיצויי פיטורים. לידת הסדר שכזה אינה בצו, אלא מקורה בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים.

ארחיב קמעא אודות ההסדר. כיום, המעסיק מפריש, למצער, 6% מהשכר הקובע מידי חודש לקרן. באופן בסיסי, הצו קובע שסכום זה יבוא 'במקום' הפיצויים אם העובד יהיה זכאי להם. קרי, המעסיק קונה אחוזים מהזכות לפיצויי פיטורים, והעובד יהיה זכאי לפיצויים אך בגין האחוזים שלא שולם בגינם. יצוין, כי באפשרות המעסיק להגדיל את אחוז ההפרשה עד לשיעור 8.33% בהודעה בכתב לקופה עם העתק לעובד. כלומר, הבחירה להגדיל מצויה בידי המעסיק בלבד. על פי צו ההרחבה – אשר נחשב קוגנטי ולכן לא ניתן להתנות עליו (אסי מסינג "פנסייה חובה" חוקים ט 121, 137 (2017)) – המעסיק לא יוכל לקבל בחזרה את מרכיב הפיצויים, גם כאשר העובד אינו זכאי לפיצויי פיטורים, אלא בנסיבות חריגות המפורטות שם.

במאמר דעה זה אבקש לבחון האם הסדר זה אשר לפיו כספי הפיצויים משמשים לטובת הפקדות לפנסיה, הינו ראוי, בשים לב לתכליות חוק פיצויי פיטורים.

חוק פיצויי פיטורים לא קובע במפורש את תכליותיו, אך הפסיקה עמדה על מספר תכליות. ראשית, פיצויי פיטורים נועדו, בראש ובראשונה, להוות הכנסה חלופית לתקופת הביניים עד למציאת עבודה חדשה. שנית, הפיצויים נועדו להוות תחליף לפנסיה. שלישית, הם עשויים למנוע פיטורים שרירותיים בשל תג המחיר שיש לכך, ומצד העובד התפטרות נמהרת אינה כדאית הואיל והחוק שולל פיצויי פיטורים במצב שכזה. רביעית, הפיצויים נועדו להגן על זכות העובד לבל ייפגעו בתנאי עבודתו לרעה (שכן אז יוכל להתפטר בדין מפוטר). חמישית, הפיצוי בעל תכלית סוציאלית על עצם אבדן מקום העבודה בשל חשיבות העבודה בחיינו (ע"ע (ארצי) 300274/96‏ צדקא - גלי צה"ל, פ''ד לו 625, פס' 22 לפסק דינו של הנשיא אדלר (2001); דב"ע (ארצי) נז/3-7‏ לבון – מ.ת.מ. מבני תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584, 610 (1997); ע"ע (ארצי) 256/08 קוקא - שוורץ, פס' 14 לפסק דינה של השופטת רוזנפלד (פורסם בנבו, 13.2.2011)).

דעת לנבון נָקָל כי התכליות לחוק מרובות הן וסותרות זו את זו. למרות זאת, לא ניתן לפטור עצמנו מלראות אותן בצורה הוליסטית, ולכן יש לראות מהו היחס בין ההסדר הנקוט בצו ההרחבה אליהן. לכך אעבור עתה.

אמנם, מבין התכליות המנויות לעיל כלולה היא התכלית הפנסיונית, אך דומה שמעבר לה הצו מנוגד ליתר התכליות.

העובד לא יכול למשוך את כספו באופן כן ואמתי בעת סיום עבודתו. שׂרוע הוא במיטת סדום – אם ימשוך את הכספים הוא פוגע בכשליש מקצבת הפנסיה העתידית שלו. מעבר לכך, בהתאם לצו אם ימשוך את הכספים בטרם אירוע מזכה, המעסיק יוכל, בתנאים מסוימים, להשיבם לידיו (סע"ש (אזורי ת"א) 22057-12-12‏ סנאי - פסקא, פס' 72-73 לפסק הדין (פורסם בנבו, 20.12.2017)). מנגד, אם ישאיר אותם בקופה, תקופה זו יכולה להיות קשה מאוד עבורו מבחינה כלכלית. יוצא, אפוא, כי אין לעובד רשת ביטחון לתקופה זו כבעבר, ובכך התכלית הראשונה נפגעת אנושות.

נוסף לכך, מאחר שהעובד יקבל לידיו את ההפקדות גם במקרה של התפטרות נחלש תג המחיר, הן למעסיק והן לעובד, בגין הפסקת העבודה. זאת, הואיל והתשלום נעשה 'במקום' הפיצויים, ולכן ההפסד קָטֵן אם השאירו את ההפרשות בשיעור 6%, ומתאיין אם העלו אותן לשיעור 8.33%. לכן, נראה שההגנה מפני הרעת תנאי העבודה ופיטורים שרירותיים נחלשה. גם המעסיקים נפגעו, הואיל וכעת תג המחיר בגין התפטרות קטן ועובדים רבים יותר יסכימו לשאת אותו.

מנגד אפשר לטעון בזכות תוצאה זו, מתוך תפיסה שפיצויי הפיטורים יכולים לכבול דווקא את העובדים הטובים למקום העבודה או להשאירם ללא פיצוי, ואילו אלה הגרועים יפוטרו ויקבלו "פרס" על היותם גרועים, ולחילופין יישארו ככלי אין חפץ בו (ראו: רות בן ישראל דיני עבודה כרך ב 743 (מהדורה שניה, 2002)). הדברים תואמים גם את אופי השוק המודרני והחופשי אשר צריך לאפשר התניידות עובדים ממקום עבודה אחד למשנהו (ע"ע (ארצי) 1214/02‏ שיטרית – סטופ אש בע"מ, פד"ע לח 838, פס' 9 לפסק דינו של הנשיא אדלר (2003)).

עתה, אעבור לדון בקצרה בתכלית הפנסיונית, שכן לולא כן העיקר יהא חסר מן הספר. קצבת הפנסיה מבטיחה מקור הכנסה חלופי לעובד ועובדת שפרשו לגמלאות, בזכות ולא בחסד. תפקידה הוא למנוע מצב בו הגמלאי יגיע למצב בו אין לו מה יאכל ומה ישתה, מה ילבש והיכן ישן (בג"ץ 5580/94 מירוז נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(1) 252, פס' 6 לפסק דינו של השופט גולדברג, פס' 2 לפסק דינו של הנשיא ברק (1998)). רוצה לומר, גם לפנסיה תכלית סוציאלית ראשונה במעלה (בג"ץ 6460/02‏ אליאב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ''ד ס(4) 411, פס' 30, 33 לפסק דינו של המשנה לנשיא חשין (2006)).

כאמור, התכליות השונות לחוק אינן כתובות עלי חוק ולכן ניתן לתת דגש על אחת מהן ולהעדיף את האחת על פני רעותהּ. יחד עם זאת, יש לערוך ביניהן איזון אשר ייתן לכל תכלית את המשקל הראוי לה (אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 228–231 (2003)). לשון אחר, ההסדר הנקוט כיום בצו ההרחבה לא מתיישב, ואף סותר, רובא דרובא של התכליות שׁשֻׁוּוּ לחוק פיצויי פיטורים. מחד, אין להסכין עם מצב שכזה כעיקרון פרשני כללי. מאידך, ברי לכל בר דעת שיש תועלת רבה בהסדר שעוצב בצו ההרחבה, שמטרתו להבטיח לעובדים קצבה המכבדת את בעליה, מבלי להטיל נטל כבד נוסף על המעסיקים או המדינה. קרי, מצויים אנו בפני בחירה בין חלופות, אשר מבחינות מסוימות האחת עדיפה על רעותהּ אך מבחינות אחרות גרועה ממנה.

אם כן, מדובר בהכרעה בין ערכים חברתיים ראשונים במעלה אשר מצדיקה היזקקות לחקיקה ראשית (בג"ץ 4491/13 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' ממשלת ישראל, פ"ד סז(1) 177, פס' 83 לפסק דינו של השופט, כתוארו אז, ג'ובראן (2014)). לשון אחר: ייתכן שההסדר שנקבע בצו ההרחבה הינו ראוי, אולם מאחר שהוא מאיין, הלכה למעשה, את מרבית התכליות של חוק פיצויי פיטורים, מן הראוי שהמחוקק ידון בו ויסדיר את הנושא בחקיקה ראשית.