מאמר דעה: על מניעה סטטוטורית והתעוררות מאוחרת

במסגרת השורות הבאות אבקש לטעון כי ראוי לקבוע בחוק כי כאשר מוגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית לבית הדין לעבודה ועולה שאלה בדבר תחולתה של ה"מניעה הסטטוטורית", יש ליתן לארגון העובדים שהות לגבש עמדתו ולהציגה בפני בית הדין, וזאת בטרם יבחן בית הדין את תפקוד ארגון העובדים ובטרם תוגש תשובת המעסיק לבקשה לאישור התובענה כייצוגית. מתן שהות כזו ראויה בתחום בו עסקינן כיוון שתשמר ותגן על מעמדו של ארגון העובדים, תאפשר לו "זכות קדימה" באכיפת זכויות העובדים בהתאם לשיקול דעתו וממילא יהא בא כדי לתרום ליעילות הדיון. נפנה לדברים כסדרם.

בהתאם לסעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו- 2006 (להלן- החוק), קיימת האפשרות להגיש תובענה ייצוגית לבית הדין לעבודה בתחומי סמכותו העניינית, ובלבד שאין המדובר ב"תביעה של עובד שחל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו, והמעסיק של אותו עובד או ארגון מעבידים שהוא חבר בו, צד להסכם הקיבוצי". לכאורה מדובר בהוראה המקימה "מניעה סטטוטורית" מפני הגשת תובענה ייצוגית. ואולם, בבג"צ ארגון השמירה, אשר עיגן במידה רבה את עמדת בית הדין הארצי לעבודה בעניין וירון, הבהיר בית המשפט העליון כי "כאשר מוגשת בקשה לאישורה של תובענה ייצוגית של עובדים במקום עבודה שחל עליו הסכם קיבוצי החוק אינו מונע אפשרות זו באופן קטגורי". בהתאם להלכה שנקבעה, מקום בו מוגשת בקשה לאישור תובענה כייצוגית על בית הדין לעבודה לבחון את פעילותו של ארגון העובדים- האם הארגון פועל לקידום זכויות העובדים והאם פעילות זו מבססת דרך אפקטיבית לאכיפתן של הזכויות. נפסק, כי פעולה זו אמנם לא חייבת להיות אופטימאלית אך היא חייבת להתקיים ואין די ב"הצגה" של פעילות (ר' פסקה 17, עניין קלינור).

דברים אלה מתייחסים ראש וראשונה לבחינת והערכת פעילותו (או אי פעילותו) של ארגון העובדים על ידי בית הדין במועד הגשת הבקשה לאישור תובענה כייצוגית, ואולם הניסיון מדגים כי במקרים רבים פעולות האכיפה ננקטות במועד מאוחר יותר, ואף לאחר אישור הבקשה לניהול התובענה כייצוגית (מקרים שמכונים בפסיקה ״התעוררות מאוחרת״). במקרים אלה, כך נקבע בבג"צ ארגון השמירה, לא תחול אמנם ה"מניעה הסטטוטורית" אך עדיין יש לבחון האם תובענה ייצוגית היא הדרך הנכונה והיעילה לאכיפת זכויות העובדים (פסקה 95 לפסק הדין ופסקה 17 לפסק הדין בעניין קלינור). בגדרי ההחלטה המוקדמת בעניין קלינור, קבע בית הדין הארצי, כי שינוי ההחלטה לאשר ניהול תובענה כייצוגית ייעשה באותם מקרים בהם ההתעוררות המאוחרת אינה מדומה ומביאה לאחת משתי תוצאות – הסדר ממצה של הזכויות מושא ההליך, או הסדר שתוצאתו עשויה להיות "טובה יותר" מאשר המשך הליך התובענה הייצוגית (פסקה 84).

בחינת עניין קלינור מדגימה היטב כי אותם מקרי "התעוררות מאוחרת" מעוררים קושי. כך, בעניין זה הסכם האכיפה נחתם חודשים ארוכים לאחר שניתנה ההחלטה המאשרת את ניהול התובענה כייצוגית וכשנתיים לאחר הגשת הבקשה. זאת ועוד, בסופו של יום אמנם ניתן השרביט לארגון העובדים ובית הדין חזר בו מההחלטה המאשרת את ניהול התובענה כייצוגית, ואולם, מקום בו אף לגישת המחוקק מתן הבכורה לארגון העובדים היא דרך המלך, האם אין זה ראוי ליתן לו שהות על פי דין לבחון את התנהלותו ולקיים "חשבון נפש" בטרם יחל הליך בירור הבקשה לאישור התובענה כייצוגית? לטעמי, התשובה חיובית.

טענתי היא כי מרגע הגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, יש למנות פרק זמן שיאפשר לארגון העובדים לשקול ולכלכל את צעדיו. מתן שהות שכזו מוצדקת הן מטעמי יעילות והן מבחינה מהותית, לאור אופיין הייחודי של תובענות ייצוגיות בתחום המשפט הקיבוצי. נפרט.

לענין היעילות- כפי שניתן ללמוד מעניין קלינור, נראה כי חלק ניכר מההליכים היה נחסך, משני הצדדים גם יחד ובוודאי מבתי הדין, אם היו ארגון העובדים והמעסיק מזדרזים לבוא בדברים, דבר שוודאי היה קורה מוקדם יותר אם היו יודעים כי נתון להם פרק זמן מסוים לבחינת עמדתם המשותפת שלאחריה, עדיין יוכלו "לשנות את הנסיבות", ואולם הדבר יהיה כרוך במתן הסברים ו/או פסיקת הוצאות.

רוצה לומר, מקום בו מופעל הן על ארגון העובדים והן על המעסיק אמצעי לחץ כבד בדמות בקשה לאישור תובענה כייצוגית, סביר להניח כי אלה יעדיפו לשאת ולתת ולהביא את הדברים על פתרונם תחת ניהול הליך שיפוטי. ודאי, דברים אלה נכונים גם בלא קביעת מסגרת זמנים לניהול המגעים. אך ספק אם מקום בו החוק היה קובע פרק זמן למגעים היו מרשים לעצמם הצדדים להודיע לבית הדין בחלוף שנתיים אודות חתימת הסכם, ובמידה שכן, בוודאי היו נדרשים להצדיק עיכוב זה.

ברי, כי מו"מ בין ארגון העובדים לבין המעסיק עשוי לארוך זמן ולעכב מתן החלטה בבקשה לאישור התובענה כייצוגית, ועל כן שאלה היא מה ראוי שיהא אורכו של פרק הזמן שיינתן. ואולם, כך או כך, הניסיון מלמד שניהול מו"מ תחת עינו של בית הדין ותוך הותרת ההליך תלוי ועומד, עשויה לתרום להחשתו (בבחינת 'בית הדין בשבתו כגננת').

מעבר ליעילות, מבחינה מהותית, מתן שהות כמפורט לעיל מתאימה במיוחד לתחום של דיני העבודה בו יש להעדיף נקיטת פעולות אכיפה על ידי ארגון העובדים והמעסיקים, כפי שהעדיפו בתי הדין מקום בו פעולות האכיפה הניחו את דעתם (ר' דברי הנשיא (בדימוס) פליטמן בעניין אורגד). מתן פרק זמן כאמור, בחסות החוק, תואם ועולה בקנה אחד עם מטרתה של המניעה הסטטוטורית לכתחילה – הגנה על כוחו של ארגון העובדים היציג – בכך שיהא בו כדי לתמרץ את הצדדים לבוא בדברים ולהביא את הסוגיות השנויות במחלוקת על פתרונן באופן שישמר את מעמדם של ארגוני העובדים.

עוד ראוי לציין כי מתן שהות כזו עולה בקנה אחד עם עמדת שופטי ההרכב בבג"צ ארגון השמירה אשר הסכימו כולם על קיומה של חובת פניה מוקדמת לארגון העובדים טרם הגשת תובענה ייצוגית. אמת, אלה נחלקו ביחס לשאלה האם על פניה זו לכלול התראה בדבר הכוונה לנקוט הליכים (כפי שסבר השופט מלצר) או שמא די בפניה מוקדמת של המבקש העתידי לארגון העובדים לאכיפת זכויותיו שלו (כגישת השופטת ברק-ארז).

בהתאם להצעתי, תחילה תיעשה פניה מוקדמת לארגון העובדים, בין אם בהתאם לגישת השופטת ברק ארז ובין אם בהתאם לשיטת השופט מלצר. ככל והמבקש יהיה סבור כי אין בהתייחסות ארגון העובדים כדי ליתן מענה לטענותיו, יגיש זה לבית הדין בקשה לאישור התובענה כייצוגית. או אז, יחל מניין הימים בו יוכל ארגון העובדים, תחת עינו הפקוחה של בית הדין, לקדם צעדי אכיפה. ברי, כי בסופו של פרק זמן זה, עת יבחן בית הדין את תפקוד ארגון העובדים, יוכל זה להתייחס הן לצעדים שנקט עובר להגשת הבקשה לבית הדין והן לאלה שנקט לאחריו. כפי שציינה השופטת ברק- ארז בעניין ארגון השמירה- ""אדרבה, ניתן לומר שהמבחן האמיתי לגישתו הרצינית של ארגון העובדים לאכיפת זכויות העובדים היא היענות לפנייה שלא הייתה מלווה בהתייחסות מפורשת לאפשרות של הגשת תובענה ייצוגית" (פסקה 86).

יובהר, כי אין בהצעתי זו כדי לשנות לעניין שאלת הגמול ושכר הטרחה הנפסקים לטובת המבקש ובאי כוחו. כפי שנפסק בעניין קלינור, גם אם חזר בו בית הדין מאישור הבקשה לניהול התובענה כייצוגית, הרי שמקום בו הגשת הבקשה הביאה לפעולות אכיפה, זכאים הם לגמול ולשכר טרחה כמקובל.