מאמר דעה: מצלמות במעונות יום לפעוטות ופרטיות העובדים/ות במעונות

בחודש ספטמבר 2020 צפוי להיכנס לתוקף מלא חוק התקנת מצלמות לשם הגנה על פעוטות במעונות יום לפעוטות, תשע"ט-2018 (להלן: "החוק"). לפי דברי ההסבר לחוק, חוק זה נחקק לאור ריבוי מקרי הפגיעה וההתעללות בפעוטונים בישראל, שהביאו לפתיחתם של מאות תיקים במשטרה בשנים האחרונות, וזאת במטרה "להגן על שלומם של פעוטות השוהים במעון יום לפעוטות מפני פגיעה בהם באמצעות התקנת מצלמות, תוך שמירה, ככל האפשר, על כבודם ופרטיותם של הפעוטות, של העובדים במעון ושל כל אדם אחר הנמצא במעון" (סעיף 1 לחוק).

עיון בפרוטוקולים של הועדה המיוחדת לזכויות הילד של הכנסת מעלה כי הסוגיה המרכזית שהעסיקה את הועדה בשלבי גיבושו של החוק הייתה שאלת האיזון שבין מטרתו המרכזית של החוק - הגנה ושמירה על שלמות גופם של פעוטות, לבין שמירה על פרטיותם של עובדי המעונות. על מנת שהפגיעה בפרטיות העובדים תהא מידתית ומצומצמת ככל הניתן, נקבע בחוק, בין היתר, כי המצלמות שיוצבו במעונות תהיינה גלויות לעין, וכן כי בכניסה למעון ובכל אזור בו יופעלו המצלמות, יוצב שלט שיודיע על קיומן; עוד נקבע כי מנהל המעון יידע את העובדים וכל מועמד לעבודה על קיומן של המצלמות; לא יוצבו מצלמות בחדרי רחצה ושירותים; הקלטות הוידיאו של המצלמות יהיו ללא קול; צפייה בצילומים תהיה כרוכה בקבלת צו מבית משפט; בנוסף נקבע, שהחוק לא יחול על מעונות הפועלים במקומות המשמשים גם למגורים ועל מעונות שבהם 70% מהורי הפעוטות הביעו התנגדות להתקנת המצלמות.

חקיקתו של החוק שבנדון עוררה הד ציבורי נרחב ולוותה בביקורת רבה מגורמים שונים. מחד גיסא, יש שטענו כי חלק מהסעיפים שהותקנו במטרה לשמור על פרטיותם של עובדי המעון מביאים לכך שהחוק מגשים את תכליתו באופן חלקי ובלתי מספק, ומקנה לפעוטות הגנה חלקית בלבד, אם בכלל (ר' למשל ורד וינדמן). מאידך גיסא, יש שטענו כי החוק פוגע בפרטיותם של עובדי המעונות יתר על המידה, וכי הוא יביא לכך שאלה לא יוכלו להתנהג באופן טבעי ולבצע את עבודתם כראוי, שכן הם ייאלצו להתמודד עם חשדנות וביקורת מתמדת מצד הוריהם של הפעוטות, ולתת דין וחשבון על כל החלטה פדגוגית שיעשו (ר' למשל לילי פוקמונסקי).

דיני הגנת הפרטיות הקיימים בישראל אינם דנים במישרין במעקב אחר עובדים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע בסעיף 7(א) קביעה כללית, לפיה: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו" ומוסיף כמה איסורים כלליים, אולם אינו כולל התייחסות ייחודית לפרטיות במקום העבודה. כך, גם חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע בסעיף 1 כי "לא יפגע אדם בפרטיותו של זולתו ללא הסכמתו" ומפרט מצבים שונים של פגיעה בפרטיות, אולם אינו מגדיר מהי "פרטיות" ואינו עוסק באופן מיוחד בפרטיות עובדים (מיכאל בירנהק הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה 413-412 (תשע"א) (להלן: "בירנהק")). באם נפנה לפסיקה נמצא כי בתי-המשפט ובתי-הדין לעבודה עסקו עד כה במקרים לא מעטים של פגיעה בפרטיות עובדים במקום העבודה. עיון בפסיקה מעלה כי כאשר הערכאות השיפוטיות נדרשו לכך, הן לרוב דנו בזכות זו במסגרת של שיח חוקתי, על-ידי עריכת איזון אופקי בין זכות העובד לפרטיות לבין זכותו הקניינית של המעביד בעסקו (פררוגטיבה ניהולית). זאת, תוך שימוש במבחנים של תום-לב, סבירות ומידתיות, גם אם, לעיתים, לא באופן מפורש (גיא דוידוב "עקרון המידתיות בדיני העבודה" עיוני משפט לא(1) 32-29 (2008); בירנהק בעמ' 442-436; ר' למשל: אייזנר, אוניברסיטת ת"א, איסקוב, עיריית קלנסווה). באם מאבחנים מתוך אלה את פסקי הדין שעסקו בהתקנת מצלמות במקום העבודה ניתן למצוא כי על אף שלא קיימת פסיקה מנחה של בית-הדין הארצי בעניין זה, בתי-הדין האזוריים התוו לאורך השנים אמות מידה וקריטריונים לפיהם יש לבחון את שאלת הלגיטימיות של התקנת מצלמות במקום העבודה (ר' אייזנר, סלמאן, מוחי, מלול, לשצינר, בלקירסקי, משען). כך, בתי-הדין ערכו הבחנה בין התקנת מצלמות נסתרות לבין התקנת מצלמות גלויות, וכן בחנו את ידיעתם של העובדים על קיום המצלמות, וכך גם את הסיבה להתקנת המצלמות. מפסיקות בתי-הדין עולה כי ככלל, במקרה שבו מעביד מתקין מצלמות לשם מניעת ביצוע פעולות אסורות - כדוגמת עבירות פליליות של לקוחות ואף עבירות משמעת של עובדים, התקנת מצלמות גלויות במקום העבודה נתפסת ככלי ניהולי לגיטימי, ובלבד שהיקף הצילומים ומשכם קשור להתנהלות העסק, והעובדים יודעים כי הם מצולמים. כן נערכה הבחנה בין אזור פרטי לאזור ציבורי ונקבע כי ככלל לא ניתן להתקין מצלמות באזורים פרטיים, שהינם אזורים בהם לעובדים ציפייה סבירה לפרטיות.

בשונה מהמקרים שנדונו בפסקי הדין המוזכרים לעיל, בענייננו, החוק שבנדון נוגע במתח שבין זכותם של עובדים לפרטיות, לבין ההגנה על שלמות גופם של פעוטות. יישומם של אמות המידה והקריטריונים האמורים בענייננו, מביא, לדידי, למסקנה כי החוק מאזן באופן ראוי בין שני ערכים מוגנים אלה. כך, החוק קובע כי המצלמות יהיו גלויות לכל (סעיף 5(ב)), ומבטיח קיומה של ידיעה בדבר המצלמות על-ידי קביעת חובה להצבת שלטים מתאימים בכניסה למעון ובצמוד אליהן (סעיף 4(א)), וכן על-ידי הטלת חובה על מנהל המעון להודיע על השימוש במצלמות למועמדים לעבודה ולעובדים (סעיף 4(ג)). כמו כן, אין חולק בדבר חשיבותה של הסיבה להתקנת המצלמות - מניעת ביצוע עבירות בפעוטות והגנה על שלמות גופם. לעניין ההבחנה בין אזור פרטי לציבורי, עולה השאלה האם ניתן לראות בשטח בו מתנהל המעון כאזור שבו קיימת ציפייה סבירה לפרטיות. לדידי, בשל העובדה שמדובר באזור המשמש את כלל עובדי המעון והפעוטות במשותף לכל אורך שעות פעילותו, והפתוח לביקורם השוטף של הורי הפעוטות ואנשי מקצוע שונים, אין לראות במעון כאזור שבו קיימת לעובד ציפייה סבירה לפרטיות (להוציא חדרי השירותים והרחצה, שממילא מוחרגים מהחוק).

גם בחינתו של החוק לאור חוק הגנת הפרטיות מביאה לדידי לאותה המסקנה. כאמור, סעיף 1 לחוק זה קובע שלא ניתן לפגוע בפרטיותו של אדם "ללא הסכמתו". בענייננו, לאור העובדה שהמצלמות יוצבו באופן גלוי, לצד שילוט מתאים שיורה על קיומן, ולנוכח העובדה שמנהל המעון יידע מועמדים ועובדים על הפעלתן, ניתן יהיה להניח קיומה של הסכמה מכללא של המצולמים לפגיעה בפרטיותם (חוו"ד כנסת). בנוסף, סעיף 2(3) לחוק זה קובע שצילום אדם אחר ב"רשות היחיד" מהווה פגיעה בפרטיות. גם כאן, פרשנות המונח אינה נעשית בהתאם למבחן קנייני, אלא בהתאם למבחן מהותי - בחינת קיומה של ציפייה סבירה לפרטיות (חוו"ד כנסת והמקורות המוזכרים שם). משכך, כאמור, אין מניעה לדידי להתקנת מצלמות בשטח המעון גם לפי חוק זה.

חרף האמור, החוק שבנדון אינו חף, לטעמי, מקשיים, ונדרשים מספר שינויים בכדי שזה ישיג את מטרתו באופן המיטבי תוך שמירת האיזון הקיים בין הערכים המוגנים והתחשבות בזכות העובדים לפרטיות. כך למשל, החוק, כאמור, מוציא מתחולתו מעונות הפועלים במקומות המשמשים גם למגורים. החרגה זו אינה ראויה בעיניי, שכן היא תביא לכך שפעוטות רבים לא יזכו להגנתו של החוק. על מנת לספק הגנה גם לפעוטות אלה, תוך התחשבות בפרטיותם של דרי הבית, יש לדידי לקבוע שהמצלמות יותקנו אך באזורים בהם פועל המעון, ובשעות הפעילות שלו בלבד. כאמור, סיווגו של מקום כאזור "פרטי" או "ציבורי" אינו נעשה בהתאם למבחן קנייני, אלא בהתאם למבחן הציפייה הסבירה. ניתן לומר כי בשעות הפעילות של המעון ובאזור בו הוא מתנהל לא קיימת ציפייה סבירה לפרטיות. בנוסף לכך, כאמור, החוק קובע כי צילום המעונות יתבצע בווידיאו ללא קול. הדבר אומנם יסייע במניעת אלימות פיזית, אך לא במניעת אלימות מילולית, הקשה יותר לאיתור ולהוכחה. בכדי לספק הגנה שלמה לפעוטות, יש לטעמי לקבוע שהמצלמות יתעדו גם קול, אך שהגישה לתיעוד הקולי תהיה במקרים חריגים בלבד, בנסיבות בהן ניתנים היתרים לביצוע האזנות סתר לפי חוק האזנת סתר, תשל"ט-1979. בכדי שהתיעוד עצמו יהיה בהתאם לחוק זה, יש להוסיף לשילוט הודעה בדבר קיומו של תיעוד קולי (חוו"ד כנסת). בנוסף לכך, בכדי להבטיח איתור של מקרי אלימות גם בזמן-אמת ולא רק בדיעבד (לאחר שמתעורר חשד לאלימות), יש לטעמי לשקול שימוש ב"נאמן פרטיות" - גורם בלתי תלוי שיהיה מוסכם על עובדי המעון והורי הפעוטות, שיצפה מעת לעת באופן אקראי בצילומים החזותיים הנערכים במעון (על הרעיון לשימוש בנאמן פרטיות במקום העבודה ר' בירנהק בעמ' 463-462).