מקומה של הזנות בעולם משפט העבודה

זנות היא מתן שירותי מין בתשלום עבור לקוח, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף. לרוב מדובר בתופעה שנכפית על העוסק בה אבל, גם אם נטען שמתוך העוסקים בה קיימים אלה שעושים זאת מתוך בחירה חופשית, אותו "תחום חופשי" הוא מצומצם ביותר, שהרי גם אם מישהו עוסק בה מרצונו החופשי סביר שהמציאות הקשה בה הוא חי הביאה אותו לבחור דווקא בעיסוק השנוי במחלוקת הזה.

כיום, מי שהועסקה בזנות זכאית לעתור לבית הדין לעבודה בבקשה לקבלת סעדים מתחום משפט העבודה. בפסק דין אלי בן עמי – פלונית קבע בית הדין הארצי כי בין אישה בזנות לבין סרסור התקיימו יחסי עובד-מעסיק ולפיכך, בדומה לכל עובד במשק היא זכאית לתשלום שכר מינימום ופיצויי הלנת שכר. קביעה זו עוררה ביקורת מסוימת בקרב חלקים מהציבור. טענתו המרכזית של קהל המתנגדים הייתה כי ההכרה ביחסי עבודה במקרה זה נותנת תוקף חוקי לתופעה פוגענית. בפסק דין מאוחר יותר, פלונית – סופיה קוצ'יק, בית הדין אמנם העניק לתובעת זכויות ממשפט העבודה אולם נמנע מלהגדיר את היחסים בינה ובין המשיבה כיחסי עבודה. בפסק הדין הובהר כי על אף שלא מתקיימים יחסים עבודה לא נשללות מהעותרת זכויות המגן מתחום משפט העבודה והביטחון הסוציאלי. יש לציין, כי הבדל מרכזי נוסף בין שני פסקי הדין הייתה העמידה על סוגיית ההסכמה של העותרת לעיסוק בזנות. בעניין בן עמי לא הוזכרה סוגיית ההסכמה ואילו בעניין קוצ'יק, על אף קביעתו של בית הדין האזורי כי יחסי העבודה היו בהסכמה, בית הדין הארצי מיהר להסתייג מהקביעה וקבע שקשה ליחס לעותרת הסכמה כשמדובר בעיסוק בזנות לא כל שכן כשמדובר בעבירות סחר חמורות.

סבורני כי הגישה של בית הדין לעבודה בפרשת בן-עמי משקפת את התפיסה לפיה יש לתת לקורבן לבחור את האפיק המשפטי לפי הנרטיב שלו, כיצד הוא רואה עצמו בתוך מערכת היחסים. משמעות הדבר היא ההכרה כי ייתכנו מקרים בהם זונה לא רואה עצמה כמי שנפלה קורבן לניצול מיני אלא כעובדת אשר עמדה בהתחייבות החוזית ולא קיבלה את התמורה שהובטחה לה. על פניו נראה כי מדובר בעניין טרמינולוגי גרידא, קורבן או עובדת, אולם לא כך הדבר. עבור מי שנפגע מדובר בעניין מהותי, הוא לא רוצה להיתפס כאדם חלש, אלא כמי שזכאי לקבל תשלום וזכויות אחרות עבור התחייבות שעמד בה. למעמדה של הזונה, כעובדת או כקורבן, נפקות משפטית המשפיעה על הסעדים להם היא זכאית במידה ונפגעה וכן על התפיסה החברתית בנוגע לעיסוק בזנות. נראה כי בגישה זו, המזכה את הנשים בזנות לזכויות ממשפט העבודה, יש למעשה אימוץ של העמדה לפיה ייתכנו מצבים בהם נכרת חוזה בין אישה בזנות לסרסור, וכן בקיומה של הסכמה ורצון חופשי מצד מי שבחר להעניק מין תמורת תשלום.

אין להמעיט בטיעון חשוב ורגיש זה ועם זאת, אני סבורה כי אין מקום להחיל את דיני עבודה על זונות וקורבנות סחר, שכן מדובר במצב בו הנזק עולה על התועלת. החוק, לצד היותו אמצעי להשלטת סדר, מתפקד כמכווין התנהגות וככלי לחינוך אזרחי המדינה. החוק מגדיר לנו את המותר והאסור, לפעמים בחפיפה עם המוסר. סבורני כי ההוראות הנורמטיבית הקשורות לזנות וסרסרות נמנות עם הוראות החוק המבטאות את המפגש בין המשפט למוסר. עם כן, מתן זכויות ממשפט העבודה עבור מי שלא מוכר כעובד הוא בבחינת אחיזת החבל בשני קצותיו. במצב דברים זה מתקיימת סתירה בין מרכיבי הדין אשר שולח מסרים סותרים בדבר המדיניות המונהגת בכל הנוגע למתן שירותי מין בתשלום. לצד האיסור על סרסרות, על צריכת שירותי מין ועל פרסום שירותי מין עומדת הקביעה כי מי שעסק במתן מין תמורת תשלום זכאי לזכויות עובדים, ככל עובד אחר במשק.

בשונה מעבודה רגילה בשכר, השירות הנרכש בזנות הוא עצם גופה של הקורבן ולא שירות או מוצר חיצוניים לו, שמיוצר בעזרתו או על-ידו. מסיבה זו אני מתקשה להשלים עם ההנחה לפיה תיתכן הסכמה כשרה ומרצון חופשי לעיסוק בזנות. למעלה מזאת, ככל שמדובר בתופעה שאנחנו כחברה מתנגדים ומגנים אותה, גם אם נכיר בכך שיש מי שבוחר בעיסוק מתוך בחירה חופשית לחלוטין, לא נרצה לתת לה תוקף משפטי משום סוג שהוא. על אף השאיפה להימנע מגישה פטרנליסטית, מדובר בעיסוק המלווה בקלון חברתי קשה וככל שתוכר האפשרות לכניסה לעיסוק מתוך רצון חופשי אני מאמינה כי המחיר החברתי אותו תשלם הזונה יגבר לאין ערוך. למעלה מכך, ובהמשך לאמור לעיל, תפיסת הרצון החופשי בנוגע לזנות תטשטש את המותר והאסור בנוגע לסוגיה זו ותעלה תהיות בנוגע לחוקיות הצריכה והסחר.

אין עוררין על כך שמי שנפל קורבן לניצול מיני בדמותה של זנות זכאי לסעדים ופיצויים על הפגיעה החמורה בכבודו, ועל הנזקים הנפשיים והפיזיים שנגרמו לו. עבור אותם קורבנות, לצד האפיק הפלילי, פתוחים אפיקי פיצוי שאינם פוגעים בקוהרנטיות של הדין. כך למשל, ניתן לפנות לתביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, במסגרתה מוגשת תביעה לפיצוי כספי של נפגע עבירה בעקבות הרשעה בהליך פלילי. לחלופין, כפי שציין ההרכב בפסק הדין קוצ'יק, במטרה למגר את תופעת הסחר בבני אדם פתח המחוקק בפני קורבנות הסחר נתיבי תביעה לפי דיני הנזיקין, שלא על-ידי תביעה נגזרת, למשל, בעילה של פגיעה באוטונומיה או דיני עשיית עושר.