הערת פסיקה: היקפה של אחריות מנהלים בתאגיד לפי ס' 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה

פסק הדין בעניין מדינת ישראל נ' שופרסל בע"מ עוסק בכתב אישום שהוגש כנגד חברת שופרסל וחמישה מנהלים בכירים שלה בגין העסקת עובדים בשעות נוספות מעבר לשעות העבודה המותרות לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: "החוק"), ב-223 אירועים שונים שנפרסו על פני חודשים ארוכים בשניים מסניפיה של שופרסל.

בפסיקתו, הטיל בית הדין אחריות על שופרסל מכוח סעיפים 6 ו-26(א) לחוק, לאחר שקבע כי מדובר בעבירות מסוג "אחריות קפידה" המקימות חזקה לקיומו של יסוד נפשי. בית הדין דחה את טענתה של שופרסל כי עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 22(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 שכן עשתה "כל שניתן" כדי למנוע את העבירות, וקבע כי על אף ששופרסל נקטה בצעדים רבים בכדי להתמודד עם ביצוע העבירות, היא לא נקטה בצעדים מוחלטים להפסקתן, כדוגמת מתן הוראה גורפת למנהלי הסניפים לפיה אין לאפשר העסקת עובדים מעבר לשעות המותרות בדין, ומשכך לא ניתן לקבוע כי היא עשתה "כל שניתן" בכדי למנוע את ביצוע העבירות, כדרישת הסעיף.

באשר לשאלת אחריותם הפלילית של מנהליה הבכירים של שופרסל לפי סעיף 27(א) לחוק נקבע כי יש לזכותם מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום שכן עומדות להם שתי ההגנות הקבועות בסעיף. ראשית, נקבע כי למנהלי החברה קמה הגנה מכוח סעיף 27(א)(1) לחוק, לפיו ניתן לפטור מנהל מאחריות פלילית אם הוכיח ש"העבירה נעברה שלא בידיעתו", מכיוון שהם לא נחשפו לדיווחי הנוכחות הפרטניים של עובדי החברה, אלא רק ידעו על חריגות בשעות העבודה המותרות בסניפי החברה (כלומר, ידיעתם לא הייתה, כלשונו של בית הדין, "ברזולוציה של כל עובד ועובד"). בית הדין הוסיף בעניין זה כי לא ניתן לייחס למנהלים את המודעות הנדרשת מכיוון שידיעתם הייתה בדיעבד ולא "בזמן אמת". שנית, נקבע כי למנהלי החברה קמה הגנה גם מכוח סעיף 27(א)(2) לחוק, שכן הם נקטו "בכל האמצעים הנאותים" כדי להבטיח שהוראות החוק יתקיימו, ובין היתר פעלו לפיתוח מערכת מיחשובית המתריעה על חריגת עובדים משעות העבודה המותרות, דאגו לניוד עובדים בתוך סניפיה השונים של שופרסל, ועוד.

לדידי, פסיקתו האמורה של בית הדין ביחס למנהליה הבכירים של שופרסל אינה עולה בקנה אחד עם לשונו של החוק ועם התכליות העומדות בבסיסו, ומעודדת מנהלים בכירים לעצום עיניהם אל מול עבירות המתבצעות בתחום אחריותם, לא לנקוט בכל האמצעים למניעת העבירות ולחמוק מאחריות פלילית.

סעיף 27(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, כמו גם סעיפים דומים בחוקי מגן אחרים המטילים אחריות על נושאי משרה בתאגיד (ר' למשל סעיף 15 לחוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987; סעיף 16 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988; סעיף 5 לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991), נועד לסייע באכיפת החוק ולתמרץ את קובעי המדיניות והנהלים בתאגיד לנקוט באמצעים שונים כדי למנוע עבירות במסגרת התאגיד (ר' יובל קרניאל "אחריות פלילית של תאגידים" שערי משפט א(3) 335, 347-346 (1998)). ביסוד החיקוק מונחת ההנחה כי בידי אורגנים ונושאי משרה יש את הכוח למנוע את ביצוע העבירות שהחיקוק עוסק בהן וכי עצם ביצוע עבירות על ידי תאגיד מעיד על פגם כלשהו בסדרי הניהול בתאגיד, שיש לראותו כגורם להפרת החוק וכבסיס להטלת אחריות על דרגי הניהול הבכירים בתאגיד (ר' שם; אליעזר לדרמן "אחריות פלילית של אורגנים ושל נושאי משרה בכירים אחרים בתאגיד" פלילים ה1 101, 138-137 (תשנ"ו)).

מנהלים בכירים בתאגיד, וודאי בחברה גדולה כמו שופרסל, אינם נחשפים באופן רגיל במסגרת עבודתם השוטפת לפרטיהם האישיים של עובדי החברה, אלא קובעים את אופן התנהלותה ומדיניותה של החברה "ממעוף הציפור". מתיאור העובדות ומהפרוטוקולים המצוטטים בפסק הדין עולה בבירור כי מנהליה הבכירים של שופרסל ידעו אודות ביצוע העבירות בסניפי החברה במשך חודשים ארוכים, לאחר שנחשפו לכך הן בישיבות עבודה מקצועיות והן באמצעות מיילים שנשלחו להם בנושא. כמו כן, הם ידעו על כך במשך כחמישה חודשים לאחר שנפתחה בעניינם חקירה פלילית ועד להפסקת ביצוע העבירות. משכך, קביעתו של בית הדין לפיה ידיעתם של המנהלים אינה הידיעה הנדרשת לפי סעיף 27(א) לחוק אך בשל העובדה שהם לא נחשפו לדיווחי הנוכחות הפרטניים של העובדים היא פרשנות מצמצמת, שיש בה כדי לרוקן את הסעיף מתוכן ולהביא לכך שלא ניתן יהיה להטיל אחריות על מנהלים בכירים מכוח הסעיף. פרשנות מעין זו תעודד מנהלים בכירים לעצום עיניהם לנוכח עבירות המתבצעות בתחום אחריותם, לא לנקוט באמצעים למניעת העבירות ולחמוק מאחריות על ידי הטלתה על מנהלים זוטרים הכפופים להנחיותיהם, אשר אינם אחראים לקביעת מדיניותה או נהליה של החברה.

לעניות דעתי, פרשנות ראויה של הסעיף היא כזו אשר אינה מחייבת ידיעה פרטנית על כל פרט מפרטי העבירה, אלא מכירה ב"עצימת עיניים" כתחליף לידיעה. כך, לענייננו, מספיק כי מנהלי החברה ידעו על כך שקיימת חריגת שעות משמעותית משעות העבודה המותרות בדין בסניפים מסוימים של שופרסל, באירועים רבים וביחס למספר רב של עובדים בכדי לייחס להם את הידיעה הנדרשת לפי הסעיף. מסקירת פסקי דין הנוגעים בנושא נראה כי בית המשפט העליון ובית הדין הארצי טרם נתנו דעתם באשר לרמת הידיעה הנדרשת לפי הסעיף, אולם קיימת פסיקה של בתי דין אזוריים התומכת בפרשנות זו, בה הביעו בתי הדין נכונות להכיר ב"עצימת עיניים" כתחליף לידיעה (ר' למשל תפ (ב"ש) 1239-09 מדינת ישראל נ' ויקטורי חב' לניהול ואחזקות בע"מ (פורסם בנבו, 5.12.2013); תפ (ת"א) 37724-11-10 מדינת ישראל נ' יבטח בע"מ (פורסם בנבו, 31.8.2015)).

בנוסף לכך, קביעתו של בית הדין לפיה למנהלים קמה הגנה גם מכוח סעיף 27(א)(2) לחוק אינה עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף ועם תכליותיו, וכן אינה מתיישבת עם קביעה אחרת של בית הדין. כך, בעוד שהסעיף קובע כי ניתן לראות במנהל כאחראי לעבירה אלא אם "נקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח שהוראות חוק זה בקשר לעבירה הנידונה יקוימו", בית הדין קבע כי מנהלי החברה עמדו בתנאי הסעיף, וזאת על אף שהם לא נקטו בצעדים מידיים, חד-משמעיים ומוחלטים לשם הפסקת העבירות, ולא נתנו הוראות מפורשות לפיהן אין להעסיק עובדים מעבר לשעות העבודה המותרות בכל תנאי שהוא (אלא רק, כאמור, נקטו בפעולות לשם צמצום הפגיעה). הדבר אף אינו מתיישב עם קביעתו של בית הדין לפיה לשופרסל לא עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 22(ב) לחוק העונשין שכן היא לא עשתה "כל שניתן למנוע את העבירה". אומנם, מדובר בסעיף שונה הנוקט בלשון אחרת מזו שבסעיף 27(א)(2) לחוק, אולם פרשנות תכליתית של הסעיפים תביא למסקנה כי אין כל הבדל של ממש ביניהם, ומכל מקום בית הדין לא עמד על כך בפסיקתו. על כן, ההבחנה שערך בית הדין בעניין זה בין שופרסל לבין מנהליה הבכירים אינה מובנת, שכן פעולותיה של שופרסל נגזרות מפעולותיהם של אורגניה, הם מנהלי החברה.