עדכון שבועי 17.12.19-10.12.19

מחאת הרבש"צים

ביום חמישי שעבר פורסמה מחאת רכזי הביטחון השוטף הצבאי (רבש"צים) ביישובים הנמצאים בשטחי הגדה המערבית. הרקע למחאתם של הרבש"צים הוא הלנת שכרם מצד משרד הביטחון. הכתבה, בה לא הובהרה דרך העסקת הרבש"צים, יכולה לעורר שאלות המשך רבות בתחום של דיני העבודה. כך למשל עולה השאלה המשפטית בדבר שביתות מוגנות ובלתי-מוגנות, והשאלה של השבתת שירותים חיוניים, שאחד מהם הוא ביטחון, ועולה השאלה האם השביתה החלקית נעשתה הייתה כדין. כדי ששביתה תיחשב כשביתה כדין, לפי החקיקה (חוק יישוב סכסוכי עבודה) והפסיקה הקיימת (ר' למשל את פס"ד מקורות ופס"ד הורן את ליבוביץ) יש צורך בעמידה בתנאים, ובהם למשל מידתיות והודעה מראש. מהפרסומים בתקשורת עולה קושי להבין אם אכן ניתנה הודעה מראש על ניתוק הקשר לצה"ל, וקשה גם להסיק לגבי מידתיות המחאה. בהקשר של שירותים חיוניים, הבעיה העולה קשורה בין היתר לחריגה שיש מיחסי העבודה והפגיעה האפשרית בצדדים שלישיים, למשל בתושבי היישובים עליהם אמורים הרבש"צים להגן.

לצד הצורך להגביל את נזקי המחאה, נדרשים כלים אפקטיביים כדי להתמודד עם הפגיעה הקשה של הלנת השכר. המחוקקים רואים בהלנת שכר כבעיה מוסרית וכפגיעה קשה בעובדים. אי מתן אפשרות לעובדים לשבות נגד מעסיק, בייחוד כשהמעסיק פועל שלא כשורה, היא סנקציה קשה, ומנגד השאלה שקמה היא של חיים ומוות. לכן מתעוררת התנגשות בין פגיעה בעובד, לבין פגיעה בתושבים, ונדרשים איזונים משפטיים עדינים.

יתרה מכך, נראה שמתכונת ההעסקה של הרבש"צים היא ייחודית כפי שעולה מדברי המרואיין בכתבה של ynet: "יש לנו מספר מעסיקים... אחד הוא משרד הביטחון, השני זה צה"ל כמנחה מקצועי, וגם המועצות והיישוב שהוא המעסיק בפועל...". מבחינה משפטית עולה שאלה אם מדובר במעסיקים במשותף, ומה קורה כשאחד מהגורמים מעביר את השכר ואילו האחר מלין אותו, והאם ניתן לדרוש מהיישובים, ששילמו את חלקם, לשלם גם את החלק של משרד הביטחון שהולן.

כנס הדיגיטל של TheMarker

ביום ראשון השבוע (15.12.19) נערך כנס הדיגיטל של TheMarker. הכנס עסק בישראל כמדינת סטארטאפ ועסק בסוגיות שונות שעולות בהקשר של העולם המודרני, וספציפית בהקשר של ישראל. בהרצאה של פרופ' שרון טוקר, חוקרת לחץ תעסוקתי מאוניברסיטת תל אביב, נדונו שאלות שקשורות לדיני עבודה. בין היתר עלתה שאלה שקשורה לאיזון עבודה-פנאי בארץ. בישראל המצב פחות טוב מרוב מדינות ה-OECD, ועובדים בממוצע 10.3 שעות ביום, אנו במקום ה-37 מתוך 40 בכמות שעות העבודה. בהקשר דומה, ישראל במקום ה-6 מהסוף ביכולת לאזן בין עבודה לחיים אישיים. הגם שיש שסוברים שהדבר מעלה את פיריון העבודה הכולל, אין חפיפה בין השניים, ואפשר לראות זאת גם בפוסטים ישנים שנכתבו כאן בבלוג (ראו למשל את העדכון מ-28.11.19). הדבר מוביל לדברי טוקר גם לבעיות רפואיות שונות, כתוצאה מהלחץ המתמיד בו אנו חיים. התכלית של חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 היא בין היתר לדאוג לאיזון זה בין שעות העבודה והמנוחה של העובדים, וזאת כדי לאפשר לשמור על איכות חיים, להתפתח מחוץ לעבודה ולאפשר להימנע מאותן בעיות רפואיות. החוק מגדיר כמה שעות מותר לעובד לעבוד ביום, מהן שעות נוספות וכמה מותר.

שאלה נוספת שנדונה היא שעות ה"ענוחה" שיש בישראל. ענוחה, הלחם של המילים "עבודה" ו"מנוחה", הוא מונח שטבעה כב' השופטת חני אופק. המונח נועד לתאר את הערבוב שיש בעולם המודרני בין שעות עבודה לשעות מנוחה. עובדים הולכים פעמים רבות עם העבודה הביתה ולהפך, וזאת בניגוד לחיץ הברור שיש בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 בין שעות עבודה לשעות שאינן עבודה. בכנס דיברה פרופ' טוקר על מחקר שנערך בארצות הברית ב-2015 שבחן את הגלישה ההדדית של שעות המנוחה והעבודה. התוצאה היא פגיעה בקשרים בין-אישיים ומנגד הבאת מטלות ועיסוקים מהבית אל העבודה על ידי כ-40% מהנחקרים. תופעות אלה יוצרות שאלות קשות בהקשר של דיני העבודה משום שלא ברור מה התגמול הראוי עבור השעות המעורבבות הללו.

בהקשר זה, לאחרונה גם פורסם דו"ח מסכם של פיילוט שנעשה בשירות המדינה לגבי שעות נוספות מהבית שאיפשרו לעובדי מדינה שעומדים בקריטריונים מסוימים. המטרה היא לאזן טוב יותר את שעות העבודה והמנוחה, ולאפשר גמישות של העובדים לעבוד גם מהבית. הפיילוט מעלה אף הוא שאלות לגבי ה"ענוחה" בשעות אלה, מכיוון שבשעות אלה יש גם עיסוקים עם הילדים. מהדו"ח שפורסם עולה שרוב מי שניצלו את האפשרות לעבוד שעות נוספות מהבית הן נשים (כ-80%). הגם שהדבר קשור להבניות חברתיות בהן נשים הן שאחראיות לתחומי הבית והגברים הם המפרנסים העיקריים, נראה שהפיילוט לא מסייע לצמצום הפערים הקיימים ולשינוי ההבניות. אם שעות העבודה הנוספות מהבית לא ינוצלו באופן שווה או קרוב לשווה בין המגדרים, הדבר לא יועיל לשינוי אי השוויון המבני בשוק העבודה.

בטיחות בעבודה

קשה לחשוב על נושאים שיותר חשובים לאנשים משמירה על חייהם ושלמות גופם. בכתבה שפורסמה ביום רביעי האחרון דווח על כך שבעקבות הסכמים בין מינהל הבטיחות לרשם הקבלנים, רשם הקבלנים שלל רישיון לחברה שלישית, וננקטו עד כה צעדים נגד עשר חברות: נשללו לצמיתות הרישיונות של שתי חברות, שלוש חברות קיבלו התליה לשלוש שנים וקנס כספי וחמש נוספות רישיונן הותלה על תנאי למשך שנה וניתן להן קנס וכן הוזמנו לשימוע חברות נוספות. הגם שצעדים להרתעת מפרים של הוראות בטיחות בעבודה הם מבורכים, לאור כמות הפגיעות הגופניות וההרוגים בתחומי הבנייה נראה שאין די בפעולות הללו כדי לשמור על הבטיחות בעבודת העובדים ודרושות פעולות נוספות. יתרה מכך, מדאיגה חוסר הקורלציה בין כמות הצווים שהוצאו נגד חברות (לפי דו"ח של קו לעובד מאמצע השנה) לסנקציות שננקטו.

מדאיגה לא פחות האפשרות של חברות מפרות שכאלה להמשיך להעסיק עובדים, שכן פירוש הצווים הוא שיש אפשרות לקבלנים לסיים את הפרויקטים שלקחו על עצמם, והנקציה היא שאינם יכולים לקחת פרויקטים חדשים. כאמור, כמות תאונות העבודה שעולות בפגיעות גוף בתחום הבנייה יש בה כדי להצביע על חוסר הרתעה מספיקה. בגלל הערך הגבוה של הזכות לחיים ולשלמות הגוף, נראה שיש צורך בצעדים נוספים. נציין כי הגברת האכיפה בתחום הגיעה בין היתר בעקבות המחאה הגדולה שהייתה בשנה שעברה שאיימה להשבית חלקים גדולים מהמשק.