מאמר דעה: הכשרת עובדים סוציאליים

תואר ראשון לעבודה סוציאלית (להלן: עו"ס) הוא תואר מסמיך. הסטודנטים נדרשים לכ-16 שעות שבועיות של הכשרה מקצועית במשך שנתיים מלימודיהם, כחלק הכרחי לקבלת התואר ולעבודה במקצוע. ההכשרה מתבצעת במערכות לשירותים חברתיים, הכוללות עיריות, בתי-חולים, בתי-ספר, מערכות לשיקום אסירים, וכולי. לא רק שהסטודנטים אינם מוכרים כעובדים במסגרות השונות בהן הם משובצים (כלומר לא מקבלים תשלום על ההכשרה), הם נדרשים לשלם על עבודתם כחלק משכר הלימוד לאוניברסיטאות ולמכללות. הוצאות הנסיעה להכשרה חלות עליהם, ורק בחלק מהמסגרות מקום ההכשרה מחזיר הוצאות נסיעה שכרוכות בביצוע התפקיד (כמו ביקורי בית). הנוכחות נדרשת לכל אורך השנה, גם בתקופת מבחנים, ולסטודנטים ישנם שני חיסורים מותרים בלבד.

סטודנטים לעו"ס טרם כיתתו רגליהם לכותלי בית-המשפט, ומאבקם מתמקד בסטנדרטיזציה של תנאי ההכשרה. במאמרי, ברצוני לבקר את העדר הסדרת התחום ואת יחס בית-הדין לסוגייה של עבודה המשולבת בהכשרה, ולבחון את ההכשרה המעשית בעו"ס תחת מבחני הפסיקה.

שאלת קיומם של יחסי עבודה מתעוררת חדשות לבקרים בבתי-הדין ביחס ליחסים שבין מתמחים למעסיקיהם, וההחלטה להכריע לפי נסיבות כל מקרה הובילה לפסיקה לא אחידה. ההתמחות של דיאטנים, לבורנטים, שמאי מקרקעין, וטכנולוגים רפואיים לא זכתה למעמד של יחסי עבודה. מנגד, ההתמחות של עורכי-דין, רופאים, חוקרים פרטיים, יועצי מס ורוקחים כן זכתה בהכרה.

בהשוואה למקרים אחרים של סטודנטים, נראה שמגמת בית-הדין היא לדחות תביעות הנוגעות להכשרות שנעשות במהלך לימודים אקדמיים: בסע (חי') 34958-03-10‏ ‏ אורי אבינועם – הטכניון מלגאים תבעו הכרה ביחסי עבודה על עבודת המחקר שעשו. ב-עב (י-ם) 1161/01 מוזס לילך – משרד הבריאות סטודנטיות לתזונה תבעו הכרה ביחסי עבודה (והשלמת שכר) על הכשרה מעשית שנדרשו לעשות לקבלת תעודת דיאטניות. בשני המקרים בית-הדין קבע שהתשלום שהתקבל אינו מהווה שכר ושמדובר ביחסי הוראה ולא ביחסי עבודה. באחרון, השופטים הרחיבו ואמרו- "מדובר במקצועות המחייבים הכשרה מעשית בצד ההכשרה האקדמית, ובתוך תקופת הלימודים. מכאן, שאין מדובר בגזירה יוצאת דופן ובלתי מוצדקת המוטלת על סטודנטים לתזונה דווקא, והתרעומת הרבה על כך אינה מובנת" (שם, פס' 16). הפסיקות הללו מעלות ספק באשר לסיכויי הצלחת תביעה פוטנציאלית של סטודנטים לעו"ס, אך סבורני שלא בצדק.

המבחן הסטנדרטי לסיווג יחסי עבודה הוא המבחן המעורב שבבסיסו מבחן ההשתלבות, אולם בית-הדין מדגיש שהמבחן אינו רלוונטי בהקשר הנוכחי ונדרשת בחינת חמשת הפרמטרים שהותוו בפרשת אל-על לסיווג מתמחים (ס"ק (ת"א) 1148/02 הסתדרות העובדים – אל על). באותו מקרה הוסבר שהמבחן המעורב מתאים כאשר אין מחלוקת שבוצעה עבודה, ואילו כשמדובר בהכשרה מקצועית לא מתקיימת הנחת יסוד זאת. המבחנים אוזכרו בהסכמה גם בפסק-דין של בית הדין הארצי.

אציין שביקורת עניינית ביותר עלתה בעבר בבלוג זה על מבחני אל-על ובמאמר דעה זה אתייחס לכך בצמצום בלבד. להלן אתייחס לכל אחד מהפרמטרים שנקבעו בפסק-דין זה, בעיקר בהיבט של היישום למקרה הנוכחי:

1. מטרת ההתקשרות בין הצדדים. פרמטר זה נראה זהה במהותו לפרמטר החמישי – "כוונת הצדדים", ולכן השניים ינותחו בתור תת-מבחן אחד. מחד, ברור שההתקשרות אינה לשם יצירת יחסי עובד-מעסיק, שכן מדובר בהכשרה סטטוטורית שעל כל סטודנט לעבור בכדי לסיים את התואר ולקבל רישוי לעסוק כעו"ס. מנגד, לעניין זה יפה אמירתו של בית-הדין בתביעת הרוקחים (לעיל)- "במצב דברים בו אדם אינו יכול לקבל הסמכה מקצועית ללא ביצוע התמחות ותקופת העבודה המעשית היא סטטוטורית אין מדובר בהתנדבות, אלא ביחסי עובד ומעביד". דהיינו, מטרת ההתקשרות אינה גורם מכריע וניתן אף להטיל ספק בהידרשות לשאלה זו.

2. אופי ההכשרה, האם הינו כשל הכשרה במוסד לימודי או במסגרת יחסי עובד-מעסיק. הסטודנטים בהכשרה מקבלים הדרכה שבועית וקבועה על-ידי מדריכים שחלקם עובדי המקום וחלקם חיצוניים, כאשר את ההדרכה מממנת האוניברסיטה. כלומר, הדרכת הסטודנטים לא נעשית במסגרת העבודה הרגילה של מקום ההכשרה, ומדובר בתוכנית שהינה תוצר של האוניברסיטה, שמפקחת על ההכשרה ומממנת את השכר על ההדרכה. מנגד, הסטודנטים מוכשרים לעבוד כמטפלים במסגרת בה שובצו, הם מקבלים מטופלים כמטפלים לכל דבר ועניין, ולומדים לבצע עבודה ספציפית למקום ההכשרה בו שובצו. עצמאיות הסטודנטים בעבודתם הכרחית ונובעת מטיב העבודה שיש לבצע במסגרת ההכשרה, כיוון שלמרות שתיאורטית ניתן להמשיך עם פיקוח צמוד, האוניברסיטה דורשת שלאחר ימי תצפיות בודדים הסטודנטים יקבלו פונים בצורה עצמאית.

יתרה מכך, לשאלת קשר הסטודנט מול הגורם האחראי עליו בהכשרה (כפי שנעשה בעניין הדיאטניות לעיל) – אין תשובה פשוטה. האוניברסיטה בוחרת את המוסדות בהם תתקיים ההתמחות, אחראית לשיבוץ הסטודנטים ולשינויו, וניתן לראות בכך כשלילת זכותו הבסיסית של מעסיק לקבל לעבודה עובדים לפי בחירתו. מנגד, אין חובה למעסיק לקבל סטודנטים, מקומות רבים אף מנהלים ראיונות טרם תחילת ההכשרה, לסטודנטים ניתנת אפשרות לדרג את רצונם להגיע למרכזים, ולמרות הצבת החובה לכ-16 שעות שבועיות מטעם המוסד החינוכי, הדיווח על נוכחות מתנהל מול מקום ההכשרה ולא מול האוניברסיטה. בנוסף, לרוב הסטודנטים נדרשים לעמוד בדרישות המסגרת מעובדיה: עליהם להגיע לישיבות צוות, ימי אוריינטציה, ימי השתלמות, ואף להתחסן. כלומר, כל ההתנהלות מעבר להשמה הראשונית מתנהלת מול מקום ההכשרה עצמו.

שאלה שעולה בנוגע לאבחנה שיוצר בית-הדין בין לימוד לתרומה למקום העבודה, היא האם העובדה שהסטודנטים מפיקים רווח מעבודתם משמעה שאין להכיר בהם כעובדים. משאלה זו משתמעת הנחה שהסטודנטים "מרוויחים" שכן הם "זוכים" למלא את חובותיהם לתואר, רווח שמהווה הצדקה לכאורה לשלילת זכויותיהם. אחד מהמאפיינים המייחדים את חוזה העבודה הוא הכרה בחשיבות העבודה לפרט שיוצרת תלות מוגברת במעסיק. העבודה חשובה מעבר לפרנסה, ויש לה היבט חברתי ואישי – הגשמה עצמית, מסגרת השתייכות וסטטוס חברתי. האם על אותו ההיגיון לחול גם במצב בו אדם מרוויח דברים אחרים מעבודתו, כמו סיפוק, אושר, והגשמה עצמית? בהנחה שהפרט מבצע עבודה, תכליות דיני העבודה להתמודדות עם פערי הכוחות ולקידום ערכים ראויים מכוונות דווקא להגנה מוגברת על זכויותיו.

3. משך והיקף ההכשרה, והאם מתאפשר לחניכים לעבוד במקביל. מדובר בתקופה של לפחות שמונה חודשים שמעביר הסטודנט באותה המסגרת. העבודה נעשית בשעות הפעילות של המקום, ולמעט יום אחד בחודש בו הסטודנטים נדרשים להגיע להרצאות "על חשבון" זמן ההכשרה, על הסטודנט לעבוד כעו"ס מן המניין, ולקבל מטופלים.

לעניין היכולת לעבוד במקביל להכשרה, לדעתי לא מדובר בנסיבה רלוונטית לסיווג יחסי עבודה. לימודי התואר כוללים שני ימי הכשרה שבועיים ושלושה ימי לימודים באוניברסיטה, ללא התחשבות בסטודנטים רבים שמשלבים לימודי חוג נוסף. שיקולי הפרט האם לעבוד בנוסף לעמידה בדרישות התואר אינם כאלה שראוי שבית-הדין ישקול, ובטח שאינם מספיקים כדי לערער על הקוגנטיות של חוקי המגן. בהנחה שמדובר ביחסי עבודה, אין הצדקה לשלול את המעמד רק עקב קיומה של משרה שנייה, או ההיקף החלקי של המשרה, עובדה המעוגנת בבירור בס'2(א) לחוק שכר מינימום.

4. רווח המעסיק מההכשרה. לב העבודה הסוציאלית הינו טיפול בפרט ובצרכיו, על כל המשתמע. הסטודנט בהכשרה המעשית מטפל בלקוחות המסגרת בה הושם, בין אם מדובר בטיפול פסיכותרפי, בעזרה במיצוי זכויות, או בהשתתפות בבירוקרטיות הייחודיות למקום. המעסיק מפיק מכך תועלת רבה.

לסיכום, סבורני שהפתרון הרצוי הינו הכרה בסטודנטים כעובדים ולחלופין כזכאים לזכויות מסוימות (כגון שכר מינימום). כיוון שכל מקום הכשרה מקבל מספר בודד של סטודנטים ומרוויח מעבודתם, ראוי שהם "יספגו" את העלויות. הצורך ביצירת סטנדרטיזציה של זכויותיהם וחובותיהם של הסטודנטים לעו"ס בכל הארץ, מצביע שאידיאלית על ההסדרה להגיע בצורת חקיקה, ולא באמצעות תביעה. כיוון שבשנים האחרונות עו"סים נמצאים במאבק מתמיד לשינוי תנאי הכשרתם ועבודתם, איני בטוחה שהאידיאל אפשרי.

אין ספק שההכשרה המעשית היא מרכיב חשוב בתהליך הלמידה. היא מאפשרת להתנסות ולתרגל מיומנויות מקצועיות. עם זאת, עלינו לשמור על זכויות הסטודנטים-המתמחים, ולא לאפשר את המשך ניצול כוח העבודה של אוכלוסייה שעתידה לעבוד תחת עומס כביר ובשכר זעום למען שיפור פני החברה.