עדכון שבועי 11.12.2019

הצהרת מחלה:

בתחילת השבוע שעבר פורסם ראיון עם יו"ר איגוד רופאי המשפחה בישראל, ד"ר מיכל שני, בו דובר, בין היתר, על הבירוקרטיה הרבה בה מטפלים רופאי המשפחה. אחת השאלות הייתה בנוגע לאישורי המחלה, וד"ר שני הציעה כי עובד יוכל להצהיר על היותו חולה עד חמישה ימים ללא צורך בהבאת אישור מחלה.

הזכאות לתשלום בגין ימים בהם עובד נעדר בשל מחלה נקבעה בחוק דמי מחלה. בתקנות שהותקנו מכח חוק זה נקבע כי הזכאות לשכר מותנית באישור חתום מרופא. חשוב לציין כי כבר היום רופא יכול לתת תעודת מחלה לתקופה של עד ארבעה ימים בלי לפגוש את המטופל, ובמצבים מסוימים אף לתקופה ארוכה יותר.

לאור דברים אלה, עולה השאלה האם לא הגיעה העת לאפשר לעובדים להצהיר על מחלתם ישירות למעסיק? הרי מידת האמינות והמהימנות לא גדולה יותר כאשר הרופא כלל לא רואה את המטופל. בכך נחסוך פרוצדורה מיותרת, ונקל על העומס שמוטל על הרופאים והחולים. יתרה מכך, יש רגליים לסברה כי מוטב שאדם מצונן לא ילך למרפאה ושם ידביק אחרים או ייחשף בעצמו למחלות אחרות. כלומר, אני מציע כי יהיו מספר ימי מחלה מוגדרים אשר העובד יוכל להשתמש בהם באמצעות הצהרה למעסיק שהוא מבקש להיעדר בשל מחלה.

למעשה, מודל זה קיים בצורה מוגבלת מאוד בשירות המדינה – ימי הצהרה. להרחבה ראו נסמן 1.25.3.1.2 לתקנון שירות עובדי הוראה, וכן נסמן 33.22 לתקשי"ר.

עבודת מבוגרים:

בסוף השבוע שעבר פורסם מחקר מדאיג ומטריד בנוגע לתעסוקת עובדים בני 50 פלוס. מהממצאים עולה כי אחוז התעסוקה בגילאי 55–64 יורד ב־16% לעומת גילאי 35–44, ועומד על 69%. המצב מחריף בהרבה כאשר מדברים על קבוצת הגיל הבאה – גילאי 65 ומעלה. בקבוצה זו אחוז התעסוקה עומד על 16% בלבד. אם בעבר ניתן היה לשער כי השכלה אקדמית עשויה להוות שריון הגנה מפני נשירה מוקדמת, הרי שהמציאות טופחת על פנינו. 47% מהמובטלים מעל גיל 50 בעלי תואר אקדמי, ו־13% בעלי תואר שלישי (כ־28% מבעלי התואר האקדמי). יובהר כי רק 23% ממחפשי העבודה האלה עזבו את מקום עבודתם האחרון מרצון.

עורך המחקר מציע מגוון דרכים להתמודד עם בעיה זו מנקודת מבט כלכלית, ואני אנסה להציע כלים ממשפט העבודה שיכולים להוות פתרון הולם, לדעתי. בטרם אעשה זאת, מוטב שנקרא לתופעה בשמה – גילנות.

להעשרת העניין אזכיר את הטור של רענן שקד מסוף השבוע האחרון. הוא מדבר על "האנשים שבאמצע" ועל התסכול הרב שיש להם, ולקראת סוף הטור הוא שואל עצמו מה גורם לתחושת הריקנות וחוסר המיצוי. בתשובה לכך הוא כותב: "אולי כי בו־זמנית, אנחנו גם האנשים שחוסר הרלוונטיות מתחיל לקרות להם: העבודות שלנו [...] מתחילים לגלות בנו קצת פחות עניין. ואז הרבה פחות." (ההדגשה נוספה) (רענן שקד "האנשים שבאמצע" ידיעות אחרונות – 7 ימים 6.12.2019, 16).

יודעים אנו שבית הדין נמנע, על פי רוב, ממתן סעד של אכיפת יחסי העבודה אף כי ניתן לראות הגמשה בשנים האחרונות (ע"ע (ארצי) 506-09‏ הורוביץ – עמותת בית חנה, פס' 53–62 לפסק דינו של השופט, כתוארו אז, פליטמן (פורסם בנבו, 24.10.2010)). כדי להיאבק בתופעה פסולה זו, אני סבור כי על בית הדין להקל בדרישות לתרופת האכיפה במקרה של גילנות, כך שהפרת השוויון תהפוך לא כדאית. זאת, במיוחד בשל הקשיים שבמציאת עבודה בגיל מבוגר (ע"ע (ארצי) 14705-09-10 מוצפי - בנק לאומי לישראל בע"מ, פס' 14 לפסק דינה של השופטת, כתוארה אז, וירט ליבנה (פורסם בנבו, 16.5.2012)).

דרך אחרת, היא לחוקק חוק בדמות חוק שכר שווה לעובדת ולעובד. כלומר, הסדר שלא יחייב הוכחת קשר סיבתי בין ההחלטה להפליה, אלא עצם הוכחת תוצאה שמפלה על בסיס גיל תצדיק מתן סעד. בכך ניתן לפתור את ההפליה ברמת המאקרו, לשנות דפוסי חשיבה ותעסוקה שקיימים שנים, ומתוך כך למגר את ההפליה הסמויה (ע"ע (ארצי) 1842-05-14‏ עיריית ירושלים – קידר, פס' 54 לפסק דינה של השופטת דוידוב מוטולה (פורסם בנבו, 28.12.2016)). אולם, אולי מוטב דווקא להציע למעסיקים תמריץ חיובי עבור העסקת מבוגרים רבים, ולחילופין עריכת קמפיין שיעלה את קרנם של המבוגרים בשל הניסיון הרב שצברו. החיסרון המרכזי בפתרונות האחרונים הוא העלות שנדרשת כדי להוציאם לפועל.

שכר מינימום:

ביום שני התפרסם לציבור דו"ח העוני האלטרנטיבי של ארגון לתת. מנכ"ל הארגון, ערן וינטרוב, אמר כי הממצאים מעלים כי למרות ששכר המינימום עלה, אין הוא מחלץ אנשים מעוני. אקדים ואומר כי להשקפתי תכליתו של שכר המינימום אינה התמודדות עם מעגל העוני, אלא מדובר אך בתוצר של כלי זה. יחד עם זאת, בדרך של קריאת חסד לדבריו, אבחן האם הנתונים מהדו"ח מצדיקים את העלאת שכר המינימום.

צריך לזכור שחוק שכר מינימום הוא חלק מחקיקת המגן, ולכן תכלית העל שלו היא צמצום פערי הכוחות בין המעסיק לעובד. התכלית הספציפית של החוק היא שאדם יוכל להתפרנס בכבוד ויוכל לחיות כאדם העומד על רגליו הוא ללא תלות באחרים. כלומר, עסקינן בזכותו של עובד לקיום אנושי בכבוד ולקבל שכר ההולם את עבודתו, המהווה זכות נגזרת לכבוד האדם (רע"פ 4717/11 סגא אנטרפרייז (ישראל) (1996) בע"מ נ' מדינת ישראל, פס' 10 לפסק דינו של השופט זילברטל (פורסם בנבו, 6.1.2013)). לצד תכלית זו עומדת לה גם התכלית החברתית של צמצום הפערים (בג"ץ 3512/04 שזיפי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נט(4) 70, פס' 2 לפסק דינה של השופטת ארבל (2004)). אם כן, התכליות הן כבוד האדם וצדק מחלק, ותוצר הלוואי שלהן הוא יציאה ממעגל העוני.

מהדו"ח עולה תמונה קשה על אנשים רבים אשר אין להם די כסף כדי לקנות כמות אוכל המספיקה להם, ואחוז לא מבוטל ירד במשקל עקב חוסר יכולת לקנות מזון. בתחום יוקר המחיה נכתב כי לכ־50% ממקבלי הסיוע אין יכולת לחמם את ביתם בחורף. גם תחום הבריאות לא צופן טובות, בלשון המעטה. כשני שליש מהנתמכים ויתרו על תרופה או טיפול נחוץ עבור עצמם, וכ־60% היו במצב זה כאשר התרופה או הטיפול היה נדרש לילדיהם. ודוק, לכ־80% ממשפחות המקבלות סיוע יש לפחות מפרנס אחד, ורוב הנתמכים שאינם עובדים נמצאים במצב זה עקב מגבלות בריאותיות.

התמונה המצטיירת מעלה כי ישנה פגיעה לא מבוטלת בכבוד האדם, וביכולת של האדם לחיות בכבוד מינימלי. הדברים מנביעים מעצם טיבם וטבעם כי בישראל קיימים פערים כלכליים נרחבים, אשר יורדים לשורש העניין. אם כן, דומה שנתונים אלה מהווים הצדקה, לכל הפחות, לפתוח בבחינה מחודשת של העלאת שכר המינימום, שהרי שכר המינימום הנוכחי לא עומד בתכליותיו לאור נתונים חדשים אלה.