הערת פסיקה: יונתן שרבטייב - בני יעקב מלאייב למסחר

יונתן שרבטייב, תושב היישוב אדם, הועסק במרכול של חברת "בני יעקב מלאייב למסחר" בשכונת רמות בירושלים. לאחר מספר שנים, החברה מסרה מכתב לכלל העובדים ולפיו פעילות החנות עוברת לחברת "סופרדיל" המעוניינת להמשיך ולהעסיק את העובדים הקודמים, באותם תנאים. עובדים שרצו להמשיך לעבוד בחברה הקודמת היו צריכים לחתום על הודעה בכתב בעניין בכדי להיערך להעברה לסניפים אחרים שלה. התובע אכן עשה זאת, והוצב בסניף קרית מלאכי. הוא התנגד לכך בשל הריחוק ממקום מגוריו וממקום העבודה הקודם, ולאחר שלא הגיע להבנות מול החברה בנושא, לא התייצב לעבודה במקום החדש. כמה ימים מאוחר יותר נשלח לו מכתב מהחברה לפיו הוא התפטר בעצמו בכך שלא התייצב לעבודה בסניף קריית מלאכי. בפסק הדין של בית הדין האזורי בירושלים נקבע שהעובד פוטר ולא התפטר, ובהתאם התקבלה תביעתו לפיצויי פיטורים. בהערת פסיקה זו אבקש לנתח קביעה זו.

החברה טוענת שהיא הייתה מוכנה לשאת בתשלום שעות הנסיעה לקריית מלאכי וחזרה כשעות עבודה, ושסך השעות שלו לא יעלה וכן שאר תנאי העבודה לא ישתנו לרעה ביחס לעבודתו בסניף רמות הקרוב הרבה יותר לביתו. היא טוענת שאף הודיעה לעובד שזה זמני. לטענתה, התובע, לעומת זאת, התנהג בחוסר תום לב כאשר דרש הסעה לשם "ברגע האחרון". היא אף מפנה לחוזה העבודה לפיו הוא נתן את הסכמתו לניודו בין הסניפים השונים מבלי שיגדיר זאת כהרעה בתנאי העבודה.

השופט גולדברג כותב בתחילה שהסכם כזה אינו יוכל להתנות על סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים לפיו שינוי שכזה הוא אכן "הרעה מוחשית בתנאי העבודה", שכן זוהי לא עבודה שמטבעה עשויה להיות כרוכה בשימוש בסמכות המעביד לניוד העובד, וניודו למקום המרוחק כ-60 ק"מ ממקום עבודתו, מהווה שינוי מהותי בתנאי עבודתו. גם אם החברה היתה מוכנה לשלם לו על שעות הנסיעה, הרי בסופו של דבר, לא הכול עניין של כסף, ומדובר על הטלטלות זמן רב בדרכים, בכבישים העמוסים בפקקי תנועה, ובירידה גדולה באיכות חייו, שהרי עד כה היה רגיל בנסיעה קצרה מהיישוב אדם לסניף בירושלים. במצב כזה אפילו אם התובע היה מתפטר במפורש (ולא כעובדות המקרה לפיהם התפטרותו הייתה משתמעת לטענת החברה, ולטענתו כלל לא התפטרות), נראה שהיה זכאי לפיצויים לפי סע' 11 לחוק פיצויי פיטורים (ראו דב"ע נו/3-288 רשת מעונות מרגלית– עליזה כהן, מיום 18.12.96). כלומר, הרעת התנאים שנוצרה על-ידי החברה מזכה את התובע להתפטר בדין מפוטר.

אולם, בית הדין לא קובע כי העובד התפטר בדין מפוטר, אלא כי העובד פוטר. להבחנה זו ישנה נפקות: עובד שרוצה להתפטר בשל הרעת תנאים צריך להודיע מראש למעביד, וכן לתת למעביד אפשרות לתקן את ההרעה (ראו ע"ע (ארצי) 60018-12-18 יורדאו אסמרא – שאען אחזקות בע"מ, ניתן ביום 29.9.2016(. דבר זה לא נעשה בענייננו על-ידי התובע, ואמנם אינו נדרש, אם אכן ניתן לראותו כמי שפוטר. פסק-הדין לא מבהיר בצורה מפורשת מדוע ההודעה לעובד לפיה רואים אותו כמי שהתפטר כמוה כהודעה פיטורים: האם בגלל הרעת התנאים או גם ללא קשר לכך?

בהקשר לאי הגעה לעבודה אציין שכבר נקבע בפסיקה כי "היסוד הן של פיטורים והן של התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד הקיימים בין השניים, לידי גמר" (דב"ע נא/1-3 מפעלי ים המלח בע"מ – דוד שיינין, ניתן ביום 22.10.90). כלומר, יש לבצע אקט פעיל שבו הצד שמבקש לסיים את יחסי העבודה מודיע חד משמעית על כוונותיו. אין העובד רשאי לראות עצמו כמפוטר אם לא הודיעו לו במפורש ואין המעביד רשאי לראות את העובד כמי שהתפטר אם לא הודיע על כך במפורש. יתרה מזאת, כאשר קיימת מחלוקת עובדתית לגבי נסיבות הפסקת העבודה, נטל ההוכחה מוטל על הצד שטוען לסיום היחסים (דב"ע נו/3-201 שמש ירושלים בע"מ – מאיר ניסימיאן, עבודה ארצי כרך כח(1) 216). אמנם, ייתכן שיש פה הפרת משמעת של התובע, אך לא התפטרות. אם כן, בענייננו, מאחר שהחברה היא זו שהודיעה על סיום היחסים, אף שקראה לכך התפטרות, ניתן להסיק כי מכתבה של החברה הוא כמכתב פיטורים גם בלי קשר להרעת התנאים.

לבסוף, אבקש להתייחס גם להערת בית הדין על כך שאין צורך להתייחס לטענה של התובע לפיה המעבר לקריית מלאכי נעשה בכדי ללחוץ עליו להתפטר ונעשה בחוסר תום לב, וכי לא היה באמת צורך בעובד שם. יש להדגיש שהערה זו של בית הדין חשובה ביותר, כי אם זה היה עיקר העניין היה עליו להוכיח זאת ולהביא ראיות, דבר שהיה מקשה עליו להוכיח שהוא פוטר על ידי החברה ולא יזם התפטרות כפי שהיא טוענת.