ארכיון
  • עמית חן

הערת פסיקה: חיסיון הצדדים בסכסוך בתביעה שנדחתה

פסק הדין עע (ארצי) 14186-06-18 פלונית – דוד חיוט עסק בערעור על פסק דינו של ביה"ד האזורי לעבודה, במסגרתו נדחתה תביעתה של המערערת לפיצוי מכוח החוק למניעת הטרדה מינית. ביה"ד הארצי דחה גם הוא את עתירה והסכים עם קביעתו של ביה"ד האזורי כי המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת סיפורי ההטרדות וזאת משום שהעדיף כמהימנה את גרסתו של המשיב והעדים מטעמו, על פני זו של המערערת.

במסגרת פסק דינו של ביה"ד האזורי נקבע, על-ידי רוב ההרכב, שני נציגי הציבור, כי יש להסיר את החיסיון מפסק הדין ולפרסם את השמות המלאים של שני הצדדים. במסגרת הערעור, המערערת לא ערערה על קביעה זו אלא ביקשה עיכוב ביצוע בלבד. ביה"ד נעתר לדיון בנושא וזאת למרות שלא ניתן להגיש בקשה לעיכוב ביצוע על החלק מפסק הדין שלא הוגש עליו ערעור. לבסוף קבע ביה"ד הארצי כי אין לפרסם את שמה של המתלוננת בעיקר מהטעם שלא להרתיע מתלוננות פוטנציאלית. אולם, כן ראה לנכון להתיר את פרסום שמו של המשיב וזאת כדי לאפשר לו לנקות את שמו.

לדידי מדובר בפסיקה ראויה המכירה ברגישות של נושא ההטרדות והפגיעות המיניות והקושי לדווח עליהן. עם זאת ברצוני לגעת במספר נקודות שבית הדין לא נתן עליהן את הדעת, לפחות לא במידה מספקת לטעמי.

סבורני כי היה מקום להקדיש דיון רחב יותר בפסק הדין לעניין החיסיון ומדוע הסרתו עשויה לפגוע במתלוננות ומתלוננים פוטנציאלים. על אף החששות שעלו עם כניסתו של החוק למניעת הטרדה מינית לתוקף, בתי הדין לעבודה לא הוצפו בתביעות סרק ואף להפך, ניתן היה לטעון לתת דיווח. היקף התלונות לא משקף את היקף התופעה ולפיכך יש צורך לתמרץ את הנפגעות והנפגעים לדווח על המקרים בהם נפלו קורבן להטרדות ולפגיעות מיניות. אני מאמינה כי החלטת בית הדין, להשאיר את שמה של המערערת תחת חיסיון, משרתת מטרה זו. פרסום שמה אינו נדרש כדי לנקות את שמו של המשיב, בעוד שפסק הדין, גם ללא חשיפת שמה, מדבר בעד עצמו ומטהר את שם המשיב. אני ערה לעובדה שאילו פסק הדין היה מתפרסם באופן מלא, ללא כל חיסיון, היה יכול להגיע לידיהם של יותר אנשים, ולו רק בגלל שמדובר בידיעה "צהובה" יותר.

הפסיקה הכירה בזכות לשם טוב של אדם כנגזרת של כבוד האדם, שהרי זו זכות יסוד חוקתית. עם זאת, ובדומה לזכויות יסוד אחרות היא אינה מוחלטת. בפסק הדין שלפנינו ביה"ד נדרש לאיזון בין הפגיעה בשם הטוב של המשיב לבין יצירת אפקט מצנן על נפגעות ונפגעים פוטנציאלים. כאמור, ביה"ד הכריע את הכף לטובתם של האחרונים. קביעותיו של ביה"ד הארצי הן בבחינת הלכה ולכן, ככל שהיו מחליטים להשאיר את החיסיון שנקבע על-ידי בית הדין האזורי על כנו, שאלת החיסיון הייתה עולה מחדש גם במקרים ברורים פחות בהם ביה"ד לא היה קובע כי המתלוננת או המתלונן בדו את סיפוריהם. אולם, משהוחלט להשאיר את שמה של המערערת תחת חיסיון, וזאת על אף שביה"ד קבע באופן חד משמעי שהיא בדתה את סיפורי ההטרדות, סביר ששאלת החיסיון לא תתעורר בפרשות הבאות והמתלוננות והמתלוננים לא יחששו כי במידה ולא יצליחו להרים את נטל ההוכחה שמם ייחשף בפומבי.

אף על פי כן, ייתכן שהיה מקום להעניק חיסיון גם לשמו של המשיב. ביה"ד התיר את פרסום שמו של המשיב במטרה לאפשר לו לנקות את שמו הטוב. על אף ההיגיון בטענה זו אני חושבת שהיא מעלה מספר קשיים. מי מהאנשים שנחשף לעצם התביעה ולטענת ההטרדות מצד המתלוננת סביר שידע גם על כך שהתביעה נדחתה. אולם, בשונה מהמוח האנושי, הזיכרון הדיגיטלי אינו שוכח דבר ופסק הדין יימצא במאגר גם שנים רבות אחרי שהפרשה הסתיימה. מעטים הם אנשים שקוראים פסקי דין מלאים להנאתם ואפילו לטובת תפקידם, קל וחומר כשלא מדובר במשפטנים ועורכי דין. עם כן, עלול להיווצר מצב בו פסק הדין יופיע במרחב הווירטואלי ולא רק שלא יתרום לניקוי שמו של המשיב אלא להיפך. לא מעט מתבצע שימוש במנועי החיפוש במטרה לאתר מידע אודות פלוני בטרם יצירת קשרים עסקיים או אישיים איתו. לכן, אני מאמינה שפסק דין כזה, ולאור האמור לעיל, עלול לפגוע במידה מסוימת במשיב. הזכות להישכח אמנם אינה מעוגנת בחקיקה הישראלית אולם אין התעלמות מוחלטת ממנה ובמספר מקרים מערכת המשפט השתמשה בחוק איסור לשון הרע כדי לספק פתרון להיעדר זכות זו. עם זאת, המשיב לא הגיש בקשה להותיר את שמו תחת חיסיון. לפיכך, אם ביה"ד היה מחליט להשאיר את שם המשיב חסוי אפשר היה לטעון כי מדובר בפטרנליזם פסול אשר מחליט עבור המשיב מה יטיב עם מצבו. ייתכן שהיה מקום לבקש את עמדת המשיב בנושא, ככל שזו לא ניתנה.

עם כן, נוצר מצב בו יש חשש לכך ששמו הטוב של המשיב לא יטוהר כליל. בנוסף, ניתן לטעון שהמערערת לא נתנה את מלוא הדין על מעשיה ולא נשאה בכל ההשלכות, שכן על אף העלילות החמורות, ויש שיאמרו ההרסניות, שהעלילה על המשיב, שמה נותר חסוי. עם זאת, מערכת המשפט לא תמיד יכולה להגיע לפתרון האידיאלי, ובמקרה הנוכחי, על אף הבעייתיות המסוימת בפסק הדין, אני סבורה שביה"ד הגיע לתוצאה הראויה, בין היתר על-ידי השתת הוצאות פיצוי גבוהות על המערערת בסך 50,000 ש"ח. כאמור, לא מדובר בפיצוי עבור המשיב על עוגמת הנפש שנגרמה לו אלא לטובת כיסוי הוצאות המשפט, אולם מדובר בסכום גבוה וחריג שנראה כי מגלם בתוכו גם אלמנט עונשי. סכום פיצוי זה מהווה ככל הנראה ניסיון של ביה"ד להגיע לתוצאה הצודקת ביותר ולמנוע מהמערערת לצאת נשכרת מההליך.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הערת פסיקה: האם מותר לעובד לחשוף את שכרו?

פסק הדין בעניין סעש (נצ') 57327-01-18 מידות ומעשי נוף נ' מרדכי הרוש עוסק בחברת אדריכלות נוף, שתבעה עובד שלה אשר עבר לעבוד אצל לקוח. צעד זה הוביל לאובדן הכנסה של המעסיק המקורי, אשר העלה טענות לחוסר תום

תגיות