ארכיון
Please reload

תגיות
Please reload

הגברת השימוש בתובענה הייצוגית ככלי לאכיפת דיני העבודה

November 18, 2019

חוק תובענות ייצוגיות נועד לקדם את אכיפת הדין ולתת סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין. כל זאת, מתווה החוק, תוך ניהול יעיל וממצה של תביעות גם למי שמתקשים כיחידים לפנות לבית המשפט. חוק זה אשר משמש חדשות לבקרים ב"תביעות ייצוגיות צרכניות" מעגן במפורש גם את האפשרות להגיש תובענות ייצוגיות בתחום דיני העבודה. במאמר דעה זה, אבקש לטעון כי מתן תוקף של פסק דין להסדרי פשרה אשר אינם מורים על פיצוי מלא בגין הפרה ברורה של זכויות קוגנטיות של עובדים פוגע באופן משמעותי בתכלית האכיפתית וההרתעתית של התובענה הייצוגית. פגיעה דומה בהרתעה נובעת מהסדרי פשרה אשר אינם כוללים הוראות ברורות בדבר איתור חברי הקבוצה ויישום יעיל ופשוט לחלוקת הפיצוי.

 

תופעה רווחת ומצערת היא הפרת דיני העבודה במדינת ישראל – בעיקר בקרב עובדים מוחלשים כדוגמת עובדי קבלן בתחום השמירה והניקיון.[1] במקומות עבודה אשר עובדיהם אינם מאוגדים תחת ארגון עובדים הפועל להגנת זכויותיהם הקוגנטיות, אכיפת חוקי המגן נתונה בידי העובדים עצמם ובידי המדינה. באופן טבעי העובדים כמו המדינה מוגבלים ביותר ביכולתם לאכוף את הדין כל אימת שהופר. העובדים מוגבלים מתוך חשש למקום עבודתם ואילו יכולת האכיפה של המדינה נתונה למשאבים מוגבלים. לעומת זאת, התובענה הייצוגית יכולה להעניק בידי גורמים שונים ורבים כח משמעותי ליזום הליך משפטי כל אימת שמעסיק מפר את הדין באופן שיטתי כלפי עובדיו.

 

ואכן, יש הטוענים כי התובענות הייצוגיות אשר הוגשו בענף השמירה הביאו לפריחה ביחסי העבודה המאורגנים בענף זה ולחתימתו של הסכם קיבוצי שנועד לאכוף את זכויותיהם של העובדים.[2] אלא שלדעתי לאחר ההרתעה הראשונית שייצרו התובענות הייצוגיות הראשונות שהוגשו בתחום דיני העבודה, טיפול לא נכון בהן מצד בתי הדין עלול לעקר את עוצמתו של כלי אכיפתי זה.

 

מטבע הדברים, במקרה של תובענה שאושרה כתובענה ייצוגית הן לתובע המייצג והן למעסיק הנתבע יש אינטרס משותף לסיים את ההליך מהר ככל הניתן תוך השאת רווחיהם של שני הצדדים להסדר. בנקודה זו, האחריות לוודא כי נשמרת טובתם של שאר חברי הקבוצה אשר קולם לרוב אינו נשמע במסגרת ההליך המשפטי, מוטלת במלוא כובד משקלה על בית הדין אשר רק באישורו יקבל הסדר הפשרה תוקף בחיי המעשה.[3] אם בתי הדין לעבודה ירבו לאשר הסדרי פשרה אשר בהוראותיהם אין כדי לפצות את העובדים במלוא הפגיעה שגרם להם מעסיקם בזכויותיהם הקוגנטיות, כך ילך ויגבר המסר כי הפרת הדין היא בכל מקרה משתלמת. מסר דומה יהדהד מהסדרי פשרה אשר אין בהם הוראות מפורשות בדבר אופן איתור חברי הקבוצה ופיצויים בפועל. שהרי המעסיק, גם אם ייתפס בקלקלתו עדיין יוכל להתעשר שלא כדין על חשבון חסרון הכיס שיצר לעובדיו.

 

חרף תפקידם החשוב של בתי הדין לעבודה ביחס לתובענה הייצוגית ככלי רגולטורי למיגור התופעה שבה מעסיקים מתעשרים על חשבון כרסום זכויותיהם הקוגנטיות של עובדיהם, נראה כי בתי הדין אינם מקפידים דיו עובר לאישור הסדרי הפשרה. כך הוא, בהסדרי פשרה אשר לא נקבעו בהם הוראות מספקות לצורך איתור חברי הקבוצה, וזאת חרף העבודה כי שמות חברי הקבוצה ופרטי זיהויים ידועים למעסיק הנתבע. כך, בהסדרי פשרה אשר אינם כוללים הפרשי הצמדה וריבית אשר תפקידם לשמור על ערכו של הכסף שנגרע מכיסו של העובד.[4] כך גם, כשבתי הדין אינם ממנים בודקכמצוות המחוקק, על מנת שיבחן האם הסדר הפשרה ראוי והוגן כלפי חברי הקבוצה. וכך בעיקר בהסדרי פשרה אשר מעגנים החזר חלקי בלבד לטובת חברי הקבוצה, אשר אינו עולה בקנה אחד עם חקיקת המגן.

 

הסדר פשרה שאושר לאחרונה בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב ממחיש את אזלת היד של המערכת השיפוטית חרף העוצמה הגלומה בחוק תובענות ייצוגיות.[5] הסדר פשרה זה אושר בתובענה ייצוגית אשר הוגשה לפני כשלוש עשרה שנה על ידי התובע הייצוגי, יגאל וירון, עובד לשעבר בענף השמירה. התובענה הוגשה בשל אי-הפרשה של סכומים פנסיוניים המגיעים לעובדים. חרף הפגיעה הקשה בזכויותיהם הפנסיוניות של העובדים ובהפרת החובה לבטחם מפני אובדן כושר עבודה וחלילה מוות, רק שנים רבות לאחר סיום עבודתם יזכו העובדים מכח הסכם הפשרה, לקבל תווי קנייה בסך 50% מהסכומים שהיה על חברת השמירה להפריש עבורם,[6] בתוספת הפרשי הצמדה בלבד ומבלי לתת את הדעת לרווחים שיכלו היו לצבור העובדים לו היו מועברים הכספים לקופות הגמל לאורך שנות עבודתם. ראוי אגב לציין, כי שנה קודם לכן, ביטל בית הדין הארצי לעבודה הסדר פשרה קודם בין הצדדים, אשר בית הדין האזורי נתן לו תוקף, וזאת משסבר כי ההסכם אינו ראוי והוגן כלפי כלל חברי הקבוצה.

 

בטרם סיום, חשוב להדגיש כי השיקולים לסיים הליך שיפוטי בפשרה אינם שקולים בין תובענה של הפרט לבין תובענה ייצוגית. במתן אישור להסדר פשרה כאמור, אשר על פי רוב מהווה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה, שיקולים של אכיפה והרתעה מפני הפרת חוקי המגן עולים לדעתי ביתר שאת על החיסכון בזמן השיפוטי ובהוצאותיהם של הצדדים המעורבים.

 

גם מבחינת הנתבע בתובענה הייצוגית, במקרים שבהם ישנה הפרה ברורה של זכויות קוגנטיות, אשר אינה נתונה למחלוקת משפטית, ממילא יימצא בסופו של יום המעסיק חייב בפיצוי עובדיו. מכאן שהסדר הפשרה, גם זה הכולל פיצוי מלא, חוסך למעסיק הוצאות משפט לרבות שכרו של ממונה, שכר טרחת עורך דין, גמול ושכר טרחה גבוהים לרוב לבא כח הקבוצה, בשים לב למורכבות שבניהול ההליך עד תומו ועוד. יתרה מכך, בהסדר פשרה נחסך מן המעסיק הליך גילוי ראיות נרחב ולמרבה הצער, בחיי המעשה, מתאפשר לו גם "מרחב תמרון" יחד עם בא כח הקבוצה.

 

עוד חשוב להדגיש, כי טיעונים להגנה על המעסיק ועובדיו מפני פשיטת רגל אינם מצדיקים לדעתי פסיקת פיצוי חלקי לטובת העובדים שנפגעו. ראשית, מעסיק אשר אינו עומד בתשלום זכויותיהם הקוגנטיות של עובדיו אינו ראוי להמשיך ולהתקיים "על חשבונם". שנית, סביר שכוחות השוק החופשי יביאו ליצירת מקום עבודה דומה וחלופי לזה שייסגר.

 

לעתיד לבוא, ככל שבתי הדין לעבודה לא יפעילו סמכותם כראוי בכלי אכיפתי רב עוצמה זה של התובענה הייצוגית, יש לדעתי לשקול עיגון כלים נוספים בחוק, אשר מחד גיסא, ימנעו את האפשרות לאשר הסדרי פשרה שיש בהם כדי לכרסם בזכויותיהם הקוגנטיות של העובדים,[7] ומאידך גיסא, יפחיתו את החסמים לשימוש בתובענה הייצוגית בתחום זה.

 

 

 

[1] אביאל פלינט וחגי ויניצקי, תובענות ייצוגיות, עמ' 518 (נבו, 2017).

 

[2] על התפתחות ארגוני העובדים בתחום ענף השמירה במקביל לתובענות ייצוגיות שהוגשו לבית הדין לעבודה ראו סקירה קצרה בפס' 4-6 בפסק דינה של השופטת ברק-ארז בבג"ץ 1893/11 ‏הארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה (פורסם בנבו, 27.10.15). בתום הסקירה עומדת השופטת ברק-ארז על הספק שבתרומתו של ההסכם הקיבוצי בענף השמירה לאכיפת זכויות העובדים הלכה למעשה.

 

[3] ראו סעיפים 18-19 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

 

[4] ראו ס"ע‏ (ת"א) 9403/08 פרץ מאיר נ' רשף בטחון (1993) בע"מ, פס' 110 (פורסם בנבו, 2.8.15) אשר במסגרת הכרעה בתובענה ייצוגית קבע כי הריבית וההצמדה יחולו על סכומי הפיצוי מאוחר ליום היווצרות החוב וזאת כדי שלא  "...להכביד עליה [המעסיקה-ל.נ] במידה רבה". קביעה זו נותרה על כנה גם לאחר מתן פסק הדין בערעור ע"ע (ארצי) 17587-10-15 מאיר פרץ נ' רשף בטחון (1993) בע"מ (פורסם בנבו, 28.3.18).

 

[5] תע"א 6476-06 יגאל וירון נ' מודיעין אזרחי בע"מ (טרם פורסם, 16.9.19). ראוי לציין, כי מאז הוגשה התובענה עבר התיק גלגולים רבים בקשר לנושאים שונים ואף הגיע באחד מגלגוליו לבג"ץ אשר הבהיר את סעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות וקבע כי גם במקום עבודה שחל בו הסכם קיבוצי ניתן להגיש תובענה ייצוגית וזאת ככל שארגון העובדים אינו פועל לאכיפת זכויות העובדים (ראו ה"ש 2 לעיל).

 

[6] הצדדים להסכם הפשרה הצליחו לשכנע את בית הדין כי יהיה זה מסובך להעביר לעובדים את התשלום המלא וזאת בהיעדר מידע על מדרגת המס שבה מחויבים העובדים.

 

[7] כך למשל, ניתן לעגן בחוק תובענות ייצוגיות איסור על קביעת מעשה בית דין כלפי חברי קבוצה שהופרו זכויותיהם הקוגנטיות.

Share on Facebook