הערת פסיקה: נדרה עובדיה נ' רשת חניות רמי לוי שיווק השקמה

הסוגיה שעמדה להכרעת בית הדין בתצ (י-ם) 13586-09-13 נדרה עובדיה – רשת חניות רמי לוי שיווק השקמה 2006 בע"מ הייתה האם לאשר תובענה ייצוגית בעילה של ניכוי חוסרי קופה משכרם של קופאים.

מדובר בשתי בקשות לאישור תובענה כייצוגית אשר הדיון בהן אוחד לאור השאלות המשפטיות הדומות שעלו בבקשות, אשר הצביעו על פרקטיקה מקובלת בענף הסופרמרקטים. המעסיקות המשיבות, רשתות שיווק של מוצרי מזון ומשקאות, נהגו לנכות ממשכורתן של המבקשות, קופאיות ברשתות השיווק, חוסרים שנתגלו בעת סגירת הקופה בסוף כל יום עבודה. המבקשות טענו כי הניכויים שבוצעו משכרן נוגדים את הקבוע בחוק הגנת השכר או לחלופין נוגדים את תקנת הציבור. כקבוע בס'25(א) לחוק הגנת השכר, רשימת הניכויים המותרים משכר העובד היא סגורה ובלעדית. ס'25(א)(6) קובע כי ניתן לנכות חוב משכרו של עובד כל עוד ניתנה הסכמת העובד בכתב לגבי קיומו של החוב. במהלך בירור הבקשה נתגלעה מחלוקת בנוגע לשאלה האם חתימת העובדות על טפסי סגירת קופה עומדת בדרישה הכתב של הסעיף. על אף שמדובר בהליך מקדמי, בקשה לאישור תובענה ייצוגית, נדרש בית הדין לקבוע האם התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט, שהרי מדובר באחד התנאים הנדרשים לאישור תובענה ייצוגית (ס'8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות). כדי לברר דרישה זו בית הדין בדק את הטענות שהעלו המבקשות באופן לכאורי ולכן נידונה בהחלטה, בין היתר, שאלות לגופו של עניין.

ביום 10.06.2019 ניתנה החלטת בית הדין האזורי בה אישר את הגשת התביעה הייצוגית, תוך הסתייגות ממרבית טענות המבקשות.

במסגרת ההחלטה, נדרשה השופטת ברוינר ישרזדה לפרש את המונח 'חוב' המופיע בס'25(א)(6) לחוק הגנת השכר, כדי לקבוע האם הניכוי הנדון נכנס תחת ניכוי מותר על פי סעיף זה. לפי הגדרת הסעיף רשאי המעסיק לנכות משכרו של עובד בעבור חוב, כך שככל שמדובר בחוב הרי שהניכוי מותר. השופטת הציגה שתי פרשנויות אפשריות; הראשונה, שניתנה בפסק דין אחר על-ידי השופט שגב, סברה כי יש להעניק למונח פרשנות מצמצמת, כך שרק מצב בו המעסיק נתן לעובד תמורה, בעין או בכסף, הדבר יביא להתגבשותו של חוב. לדוגמא, במצב בו עובד נזקק להלוואה מהמעסיק, רשאי המעסיק, להלוות לו את הכסף ובתמורה לנכותו מהמשכורות הבאות שלו. חשוב לציין כי הניכוי המותר לפי הסעיף אסור שיעלה על רבע משכר עבודתו. הפרשנות השנייה, שניתנה על-ידי השופטת עצמה, התנגדה לעמדה שהוזכרה לעיל וסברה שעל אף פערי הכוחות בין מעסיק לעובד, אין מקום לפרשנות מצמצמת של המונח, שכן בסעיף יש מנגנונים אחרים שמטרתם להגביל את המעסיק, כגון הסכמה בכתב של העובד. אין בידי להסכים עם טענה זו. הסכמת העובד הנדרשת לשם ניכוי החוב משכרו אינה מהווה מנגנון אמיתי להגבלת המעסיק שכן, וזו הרי הטענה השכיחה ביותר בדיני עבודה, קשה לראות בהסכמת העובד לדרישות המעסיק כהסכמה חופשית לחלוטין. אדרבא, פרשנות מצמצמת של המונח היא שצריכה להיות 'כלב השמירה' של הסכמת העובד. ראיה לכך ניתן לראות בעובדה שבדיני העבודה יש מעט מאוד הוראות דיספוזיטיביות, שכן פערי הכוחות עשויים להביא את העובד לוותר על זכויותיו. יתרה מזאת, סבורני שפרשנות מרחיבה של המונח אינה עולה בקנה אחד עם התכלית שבבסיס חוק הגנת השכר בכלל וס'25(א)(6) בפרט. כשמו כן הוא – נועד להגן על פרי עמלו של העובד, שהרוויחו ביושר ובעבודה קשה. עבודה שאין שכר הולם או מלא בצידה פוגעת בכבודו של האדם ובמרבית המקרים, אלמלא אותו שכר לא יהיה ביכולתו של העובד למלא אחר הצרכים הבסיסיים שלו ושל בני משפחתו.

בית הדין הכיר בכך שחוסר בקופה מהווה חלק אינהרנטי לעבודה מסוג זה, שכן עובר תחת ידיהם של הקופאים כסף רב בכל יום ולעיתים תוך שמופעל עליהם לחץ רב לפעול במהירות. אולם, לדעתי לא ניתן לעובדה זו משקל רב על אף שמדובר בסיכון שמין הראוי שהמעסיק ייקח על עצמו. כל המעסיקים בשוק העבודה מפקידים בידיים של עובדיהם מוצרים היקרים להם, החל בכסף וכלה בסודות מסחריים. להיות מעסיק, לצד הכוח והשליטה, זהו תפקיד הכרוך גם בסיכונים מסוימים ולא עולה על הדעת שכל טעות או הפסד יושת על העובד. למותר לציין, שככל שמדובר בחוסרי קופה הנובעים מטעויות, לחץ או אף גנבה ורמאות של הלקוח, אזי לא מדובר בכסף ממנו נהנים העובדים שכן הוא אינו מגיע לכיסם, להבדיל מחוסרי קופה הנובעים מגניבה על-ידי הקופאי. יתרה מכך, הנזק שנגרם לחברה הוא לכאורי בלבד ואינו וודאי, שכן לעיתים מדובר בטעויות הקלדה גרידא עליהן משלם העובד בלא שגרם כל חוסר כספי למעסיק.

כאמור, כל מעסיק מפקיד בידי עובדיו אחריות רבה, אך לא מעל כל עובד מרחפת סנקציה ספציפית הנוגעת להפסד קונקרטי. ציבור הקופאים אינו שונה מיתר העובדים במשק, ואין בידיו אחריות גדולה יותר ולכן אין לתת להם יחס אחר. הווה אומר, שכשם שכל עובד חשוף לפיטורין במידה ולא יעמוד בסטנדרט הנדרש ובהגדרות התפקיד כך צריך לנקוט כלפי הקופאים. אינני מתעלמת מהעובדה שלעובדים ברשתות הללו אחריות גדולה ויש צורך לבקר אחר עבודתם ולתמרץ עבודה אחראית ומסורה, אולם סנקציית הפיטורין, המקובלת בעולם העבודה ומוכרת לכל, היא זו שצריכה להיות הכלי להתמודדות עם מקרים של חוסר בקופה. כמובן שככל שמדובר במקרים החוזרים על עצמם ומעידים על תפקוד לקוי של העובד יש מקום ולגיטימציה לפיטורין. לעומת זאת, ניכוי משכרו של העובד עקב חוסרים בקופה ללא הוכחה ודאית שהדבר נעשה במזיד או לטובתו של העובד מהווה ניצול כוחו של המעסיק, ניצול שתפקידו של בית הדין להגן על העובד מפניו.

לבסוף, בית הדין אישר את הבקשה לתביעה ייצוגית תוך הבחנה בין האפשרות לתבוע את הניכוי מכוח ס'25(א)(6) לחוק הגנת השכר, לבין האפשרות לתבוע אותו לאור היותו נוגד את תקנת הציבור. מצד אחד הכירו באפשרות לראות בחוסרי קופה ״חוב״ שמותר לנכותו, אם התקבלה הסכמה לגבי מקרה קונקרטי, אך מצד שני קבעו שניכוי כזה מנוגד לכאורה לתקנת הציבור.

תקנת הציבור הינו מונח עמום שאין בו כדי להעניק וודאות שיפוטית ולקבוע מסמרות בנוגע לניכויי שכר עקב חוסר בקופה. מצב זה לא מביע התנגדות ברורה של בית הדין בנוגע לניכוי הנדון ולפיכך מאפשר למעסיקים להמשיך ולפעול בהתאם לדפוס זה. יש להכיר בהיותו של ציבורי הקופאים אוכלוסייה חלשה יחסית שהגישה לערכאות אינה פתוחה בפניה ולכן לא תמהר לפנות לבית הדין, וודאי כשאין אמירה ברורה בנוגע לחוקיות הניכוי.