הערת פסיקה: עומר תיים ואח' נ' מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ

הסוגיה שעמדה להכרעת בית הדין בס"ע (י-ם) 17556-06-16 עומר תיים ואחרים נ' מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ הייתה האם יש מקום להגדיר את הזמן בו המתינו התובעים-העובדים לתחילתו של יום העבודה כשעות עבודה וכפועל יוצא להעניק להם תשלום בגינו.

הנתבעת-המעסיקה מעסיקה כ-500 עובדים תושבי השטחים אשר מתגוררים בכפרים הסמוכים למפעלה, באזור התעשייה עטרות. בדרך לעבודתם, נאלצים העובדים לעבור מחסום שנועד לצורך בידוק בטחוני. לשם הגעה לעבודה מספקת המעסיקה למרבית העובדים הסעות מאורגנות אשר אוספות אותם מבתיהם. מרבית העובדים מגיעים למפעל מידי יום בסביבות השעה 5:30 בבוקר, אולם מתחילים לעבוד בפועל החל מהשעה 7:00, כאשר השוחטים המועסקים במפעל מגיעים לעבודתם. כפועל יוצא, משולם לעובדים שכר עבודה החל מהשעה 7:00 בלבד ועל כך תביעתם.

ביום 9.9.2019 ניתן פסק דינו של בית הדין אשר דחה את תביעת העובדים.

בית הדין ביסס את דחיית התובענה על מספר אדנים, אשר במידה רבה תלויים במסקנתו בדבר אי-עמידה של העובדים בנטלי ההוכחה והראיה שהיו מוטלים על כתפיהם, בהיותם תובעים:

ראשית נקבע, כי העובדים לא הוכיחו שהמעסיק הגביל את יציאתם משטח המפעל בין ההגעה לתחומיו לשעת תחילת העבודה. בית הדין הסיק כי העובדים הם אלה אשר בחרו להישאר בתחומי המפעל בזמן ההמתנה (ס' 21).

שנית נקבע, כי אי הזמנתו לעדות של קבלן ההסעות אשר הסיע את העובדים פועלת לחובתם של העובדים, כמי שנטל הראיה מוטל על כתפיהם. לפיכך, התקבלה גרסת המעסיקה לפיה קבלן ההסעות היה גורם מתווך בלבד ולא הועסק על ידיה באופן ישיר (ס' 29, 32). עוד נקבע, כי לא עלה בידי העובדים להוכיח שהגעת ההסעה למפעל בשעה כה מוקדמת לא נבעה מאינטרס שלהם לחסוך זמן המתנה במחסום הבטחוני (ס' 35) וזאת חרף העובדה, כי גם למעסיקה היה אינטרס בהגעה מוקדמת של העובדים למקום עבודתם (ס' 49).

בית הדין ציין, כי המעסיקה טענה שהייתה מוכנה לשאת בתשלום יומי, בסך 25 ש"ח, לכל עובד שלא עשה שימוש בהסעה למפעל ובחר להגיע באופן עצמאי (ס' 40). אמנם, המעסיקה לא הביאה כל ראיה לביסוס טענה זו ואף לא פרסמה הצעה זאת בקרב העובדים (ס' 41, 52) ואולם העובדים לא הוכיחו שפנו בדרישה שכזאת למי מנציגי המעסיקה ולכן "קשה אפוא לקבוע האם התובעים היו מקבלים החזרי נסיעות לו היו מבקשים זאת".

אמנם, מושכלות היסוד בשיטתנו המשפטית מלמדות אותנו שחובות ההוכחה והראיה מוטלות, לכתחילה ובהיעדר חריגים, על כתפיהם של התובעים וכי הימנעות מהבאת ראיה על ידם מקימה חזקה לפיה ראיה זו הייתה פועלת לחובתם ותומכת בגרסת יריביהם (ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ [24.2.10]). אולם בענייננו, מדובר על סכסוך בין שני צדדים בעלי פערי כוחות משמעותיים. ברי, כי דרך קבע העובדים הם הצד החלש במערכת היחסים עם המעסיקה, קל וחומר בנסיבות התובענה דנן, בהם מדובר בתושבי השטחים, אשר ניתן להניח שאפשרויות ההעסקה החלופיות שלהן, ובוודאי בתנאים אותם מציעה המעסיקה, מועטות. פער הכוחות המשמעותי בין הצדדים היה צריך, לטעמי, לקבל ביטוי רחב יותר בפסק הדין, במיוחד במקום בו מרבית הסוגיות אשר הובאו לפתחו של בית הדין לא הוכרעו פוזיטיבית אלא באמצעות השימוש בנטלי ההוכחה המוטלים על העובדים, בהיותם תובעים. נשאלת השאלה אם פערי הכוחות בין הצדדים אינם צריכים להוביל להעברת נטל הראיה למעסיקה, שתידרש להצדיק את התוצאה החריגה שבה עובדים המגיעים בהסעה מטעמה נדרשים להמתין שעה וחצי מידי יום לתחילת העבודה.

בית הדין לא זקף לחובתה של המעסיקה את העובדה, שלא הבהירה בצורה מפורשת לעובדים כי הם רשאים להגיע באופן עצמאי ולקבל החזר מסוים על הוצאות הנסיעה. זאת אף שניתן לומר כי מסירת ההודעה לעובדים אינה עניין טכני אלא נגזרת מחובת תום הלב של המעסיק (ע"ע (ארצי) 154-10 קלרה שניידר נ' ניצנים אבטחה בע"מ (3.5.11)). יתרה מכך, סעיף 5א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, קובע, כי "בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין" [ההדגשות אינן במקור- ר.ש]. בהמשך לאמור, אחד מן העניינים המופיעים בסעיף 2 לחוק הודעה לעובד הוא "סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה ומועדי תשלום השכר ..." (תת סעיף מס' 5) ובהמשך "אורכו של יום העבודה הרגיל או שבוע העבודה הרגיל של העובד, לפי הענין ..." (תת סעיף מס' 6) [ההדגשות אינן במקור- ר.ש]. בענייננו, נראה שהמעסיקה לא פרסמה את עצם הזכאות להחזר או את תנאי עבודתם המלאים של העובדים מבעוד מועד, וגם מטעם זה היה מקום להעביר את נטל ההוכחה על כתפיה.

אם לא די בכך, וכאמור לעיל, המעסיקה היא זו אשר שכרה את שירותיו של קבלן ההסעות ולה היה הכח להשפיע על התנהלותו, בדגש על שעת הגעה העובדים למפעל (עובדת היותו עובד או קבלן חיצוני אינה רלוונטית, לטעמי, לעניין זה). אף הקשר המתואר יכול היה, לטעמי, להוביל להעברת נטל ההוכחה על כתפי המעסיקה.

בהעברת נטל ההוכחה היה, ככל הנראה, כדי להפוך את תוצאת פסק הדין כולו.