ארכיון
Please reload

תגיות
Please reload

הערת פסיקה: תביעה סדרתית או מלחמה אידיאולוגית?

December 12, 2017

שני פסקי דין שניתנו בחודשים האחרונים עוסקים בתובעים ״סדרתיים״ או ״מקצועיים״ וחושפים את יחסם של בתי הדין האזוריים לתופעה.

 

בפסק דין שניתן ביולי 2017 (ד"מ 16079-02-16 טובה זרחיה נ' כל דגן בע"מ) קבע בית הדין האזורי בתל-אביב שהסיבה היחידה בגללה פנתה תובעת לחברה בעקבות מודעת דרושים הייתה ניסיון לבסס עילת תביעה. דובר בתובעת שהינה עורכת-דין במקצועה ובעלת משרד עורכי-דין, הנתבעת היא מאפייה הפועלת 24/7. באוגוסט 2015 פרסמה המאפייה מודעת דרושים שבה נאמר: "למאפיה בחולון עובדים למשמרת לילה בשעות גמישות, עבודה בייצור ואריזות". התובעת יצרה קשר עם מנהל המאפייה והציגה את עצמה כמי שמתקשרת לגבי מודעת הדרושים. תשובת המנהל היתה כי "זה לא מיועד לנשים, זה קשה מדי, השעות ארוכות מדי, זה בלילה". התובעת טענה שהמאפייה הפרה את חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, המאפייה טענה בתגובה שאופיו ומהותו של התפקיד מחייב כוח פיזי ומאמץ מרובה ולכן אין לראות בהעדפת הנתבעת לקבל עובד בעל כוח פיזי כהפליה. הסוגיה המעניינת בפסק הדין הייתה דיון בטענת הנתבעת כי פניית התובעת הייתה בחוסר תום לב במטרה "לחפש תביעה" תוך ניצול הכשרתה ועיסוקה כעורכת-דין. בית-המשפט קבע שהתובעת אינה זכאית לפיצוי לפי §2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 כיוון שאינה בגדר דורשת עבודה אמיתית. בית-המשפט קבע שניסיון לבסס תביעה מכוח חוק שוויון זכויות בעבודה ללא כוונה אמיתית להתקבל לעבודה הוא חוסר תום לב וניצול לרעה של החוק לצורך קבלת פיצוי שלא כדין. לא ניתן לייחס למחוקק כוונה לפצות את מי שאינו דורש עבודה. נפסקו הוצאות ושכר טרחה של 10,000 שקל לטובת המאפייה.

 

חודש לאחר מכן, באוגוסט 2017 פסק בית-הדין לטובת תובע בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות למרות חילוקי דעות באשר לתום ליבו והיותו דורש עבודה אמיתי (ס"ע 1783-11-14 תומר שחל נ' אורבן קיטשן). סטודנט למשפטים באוניברסיטת תל-אביב תבע את מסעדת אורבן קיטשן בגבעתיים. התובע הגיע למסעדה ובירר אם מחפשים מלצרים, נציגי המסעדה שאלו אם יש לו ניסיון כברמן ואמרו כי "מלצרות זה רק לבנות". יומיים לאחר מכן הגיע שוב התובע עם חברתו והקליט שיחה בינה ובין נציגת המסעדה. בשיחה נאמר לתובע ש"מלצרות זו לא אופציה לגברים" וכי "מלצריות תמיד מחפשים". לאחר השיחה הנציגה אף ראיינה את חברתו של התובע לצורך העסקתה. המסעדה טענה שהתובע תכנן "לצוד" תביעה וכראיה הביאה פסק-דין קודם בו תבע מסעדה אחרת בגין אי-קבלתו לעבודה בשל §2 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה (ס"ע 1858-11-14 תומר שחל נ' נלסון 33 גבעתיים). יתכן שהתובע לא ביקש באמת ובתמים לעבוד אצל הנתבעת ושאיפתו הייתה לנצל את הדין כדי לקבל פיצוי, אולם הנתבעת לא הצליחה להוכיח זאת. השופטת קבעה כי המסעדה הפרה את חוק שוויון זכויות בעבודה ופגעה פגיעה כפולה, בגברים אשר לא הועסקו, ובמסר של שימור הסטריאוטיפ של נשים וייעודן לעבודה מסוג מסוים. היא סברה כי יש מקום לפיצוי בגובה של 15,000 ש״ח. נציגי הציבור חלקו על השופטת לעניין תום ליבו של התובע וטענו שנהג בחוסר תום לב ולכן החליטו על פיצוי של 1000 ש״ח בלבד.

 

שני פסקי הדין דנים בסוגיית תום ליבו של התובע ושאלת "התובע הסדרתי"; במקרה של טובה זרחיה בית-הדין מחמיר עם התובעת ומשית עליה הוצאות ושכר טרחה, לעומת זאת, בפסק-דין תומר שחל השופטת לא מייחסת חוסר תום לב לתובע ומבקשת לתת פיצויים במלואם, אם כי נציגי הציבור מפחיתים את הפיצוי וטוענים לשימוש לא נכון בחוק וחזרת התופעה אצל התובע. בשני המקרים דובר באוכלוסיות חזקות בעלות ידע משפטי, סטודנט למשפטים ועורכת-דין, שיכולים להרשות לעצמם לערוך הליך משפטי אשר כרוך בזמן ובכסף.

 

החוק בא לתת מענה לאוכלוסיות שעוברות הפלייה באופן חוזר, ניתן לתאר שלרוב מדובר באוכלוסיות מוחלשות, אשר מיעוט מתוכן בעלי מאפיינים חזקים וידע משפטי. עולה השאלה מדוע לא לאפשר לפרטים חזקים מתוך הקבוצה המופלית, שרבים ממנה לא יבחרו לגשת לערכאות, לייצג את הקבוצה בשל ההפלייה שחווים באופן קבוע. גם אם נאמר שיש חשד לניצול אישי של החוק לטובת קבלת פיצויים, הקבוצה המופלית הרחבה נהנית משינוי המדיניות המפלה. על פני הדברים, נראה שיש לתגמל את אלו שלוקחים על עצמם לאכוף את החוק נגד בתי עסק שאינם נוהגים בשוויון.

 

אך האם האינטרס הציבורי שבבסיס חוק איסור הפלייה מחייב לפסוק פיצויים בכל מקרה בו הוכיח התובע את ההפלייה הנטענת או שמא קיימים מקרים בהם מוצדק לשלול פיצוי בגין כוונות לעשיית רווח? ישנו מתח בין הצורך להגשים את המטרה האידיאולוגית של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה באמצעות אכיפה אזרחית ובין ניצולו לרעה על ידי תביעות סרק. האפקט של אכיפה אזרחית אמור לייצר הרתעה, ככל שמעודדים אנשים להגיש תביעות מעין אלה גובר האפקט ההרתעתי כך שכמות התביעות תרד בסופו של דבר. עם זאת, עלולים להופיע אזרחים שמבינים את יכולתם לנצל את האכיפה האזרחית לטובת איסוף כספי פיצויים דרך ביסוס הפלייה וכך להעלות תביעות סרק. מנגד סביר להניח שאזרחים המשתייכים לקבוצות מופלות יחוו מקרי הפלייה באופן חוזר ואף סדרתי, כך תובע כמו תומר שחל שתבע פעמיים בגין אותה העילה נחשד בחיפוש התביעה בחוסר תום לב. תביעות סדרתיות אינן בהכרח תביעות סרק, האם הישנות התביעה צריכה להביא להפחתה בפיצויים שמקבל תובע לאכיפת החוק? אפשר לחשוב שתובע הסובל מהפלייה באופן חוזר ונשנה אשר משתמש בחוק מגשים את תכלית האכיפה האזרחית הקבועה בחוק ולכן מגיע לו פיצוי כל תביעה מחדש. מחד מסתמן שאכיפה אזרחית הינה מבורכת ולכן מניעי התביעה לא צריכים להיות רלוונטיים כל עוד משרתים את מטרת החוק. מנגד, תביעות חוזרות פוגעות בציבור הרחב המצפה לקבל שירות יעיל ממערכת המשפט, שכן למערכת משאבים מוגבלים.

 

נראה שעל בית הדין לפעול בעדינות הראויה לזיקוק כוונותיו האמיתיות של תובע אשר פונה לאכיפת הדין מספר פעמים בנוגע להפלייתו. רגולציה אזרחית לאכיפת החוק הינה חשובה שכן יש קושי להגיע לכל בית עסק ולבחון האם פוגע בערכי השוויון. חשוב להיזהר בהרתעת הקבוצות המופלות משימוש חוזר בחוק, שכן אכיפה אזרחית של הפלייה היא אינטרס ציבורי מהותי. מניעה או הפחתה של פיצויים עקב תביעה חוזרת גם כשהוכחה הפלייה, אינה מהווה איזון ראוי בין האינטרס הציבורי לבין שיקולי היעילות העומדים מאחורי החשד האוטומטי בתובע חוזר. ככל שהוכחה הפלייה על בית-הדין לתת פיצוי מלא גם אם מדובר בתובע שתבע מספר פעמים. יש היגיון בכך שאותו התובע חווה הפלייה מספר פעמים, כל חווית הפליה יש לך ערך חינוכי כלפי בית-העסק או האדם המפלה, וכן ערך נזיקי עבור התובע לכל הפלייה שחווה בנפרד.  

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload