- אמיר שגב סרוסי
עדכון עולמי
אנגליה:
19.11 – שביתת עובדי רשת מקדונלדס במדינה צוברת תאוצה. הדברים שבמחלוקת הם השכר, מתכונת ההעסקה וטיפול לא נאות של הרשת בטענות של תקיפות מיניות והתעמרות בעובדים. רשת מקדונלדס נוהגת יותר מכל רשת אחרת להשתמש בחוזי "שעת אפס", היינו, חוזים בהם לא מתחייבים בפני העובד לכמות מינימלית של שעות עבודה, אך האחרון לא מחויב לקבל את המשמרות המוצעות לו.
מנכ"ל החברה במדינה התבטא בעבר בעד חוזי שעת אפס, בטענה שהם דווקא מיטיבים עם העובדים ש"מעוניינים בגמישות שהם מציעים", והחברה מאפשרת לעובדים רבים לעבור לחוזים רגילים. הטענה העיקרית נגד חוזי שעת אפס היא שבפועל הם משמשים להבטחת גמישות רבה למעביד על חשבון חוסר ביטחון תעסוקתי לעובדים, שמצידם מעוניינים בהבטחה שיוכלו לעבוד. מקריאה ראשונה לא כל כך ברור מדוע הדבר נתפס כ"ניצול" בקרב ארגוני העובדים שפתחו במחאה, אך ניתן לראות בכך ביטוי נוסף לפערי הכח בין העובד למעביד: כמו שהסכמות הנוגעות לשכר צריכות להיות מוגבלות, כך גם לגבי תנאי ההעסקה. מקריאה בין השורות נראה שהבעיה ביחס לחוזים האלה היא שבפועל הם משמשים ככלי לדיכוי עובדים "סוררים" ולהתעמרות בהם (משום שהיכולת של המעביד לקצץ בשעות העבודה שלהם מעצימה את פערי הכוח ביניהם), בין היתר ככלי לפגיעה בזכות ההתאגדות. בדיונים קודמים בתצורת ההעסקה הזו עלו בספרות הטענות שהחוזים הם למעשה פיקציה, ולא משמשים באמת כגמישות לשני הצדדים אלא דרך להקלה על פיטורים.
26.11 – קבוצת הרוגבי של אוניברסיטת דורהאם נאלצה לבטל אירוע אחרי שצוות האוניברסיטה מצא אותו "נלוז וראוי לגינוי". שחקני קבוצת הרוגבי אירגנו מסיבה בסגנון שביתת הכורים המפורסמת שאירעה בכהונתה של תאצ'ר. האירוע בוטל בשל תלונות של סטודנטים ולחץ מאיגוד הכורים מדורהם. לשיטתם, מדובר בניסיון מצער לפרסם אירוע שמשפיל את הכורים ועושה טריוויאליזציה של אלימות משטרתית. (לקריאה נוספת: (1))
נדמה שלא ניתן להצדיק את תגובת האוניברסיטה. אף שהאירוע אינו אירוע פוליטי, נדמה שמדובר בחופש הביטוי הפוליטי של הסטודנטים. ודוק: אפילו אם הסטודנטים לא התכוונו ליצור אמירה פוליטית באותה מסיבה, לא ברור מדוע כוונת היוצר רלוונטית להגדרת התנהגות אנושית כביטוי. נדמה שהנימוקים של חופש הביטוי חלים כאן, ומכאן שעל פניו ההגבלה של הביטוי לא הייתה ראויה – אף בהתקיימם של אינטרסים נוגדים, בוודאי כשמדובר בפגיעה ברגשות מעצם קיומו של הביטוי (אעיר שכלל לא ברור שהאינטרסים הנוגדים הביאו לביטול האירוע, שכן עיקר התלונות על האירוע עסקו ב"חוסר כבוד להיסטוריה ולמסורת").
מקובל להצביע על שלושה טעמים עיקריים, העומדים מאחורי ההגנה הרחבה על חופש הביטוי: חקר האמת, עקרונות דמוקרטיים והאוטונומיה של הפרט. כדי לבדוק האם המסיבה ראוי להגנה, לא די להבהיר שמדובר בביטוי ולהכיר בטעמים התומכים בחופש הביטוי: שומה עלינו לבחון באופן קפדני כיצד חלים הנימוקים גם על הביטוי הקונקרטי.
בעניין הרציונל של חקר האמת, נימוק זה חשוב במיוחד ככל שהעמדות המתנכרות למאבק העובדים אינן נחלת הכלל. זאת ועוד: נדמה שעצם ההתנגדות לאירוע מעידה על כך שמדובר בביטוי רב משמעות, אשר מייצג עמדת מיעוט. גם ביטויים שקריים מוגנים על ידי השאיפה לגילוי האמת, שכן הצגתם חושפת את שיקרותם ומחזקת את נימוקי המתנגדים בעמדות הנכונות. אף שהמסרים שעוברים דרך האירוע עקיפים ולא ישירים, מסרים עקיפים משמשים בכל האמנויות, כמו שירה, ציור ותאטרון – ואיש לא יעלה על דעתו לאסור עליהם. ההנחה המקובלת היא שדיון ציבורי אמתי מתאפשר רק בהתאפשר שימוש בצורות ביטוי מגוונות משום שדעת הקהל אינה נתונה רק לוויכוח תאורטי מעונב ומנומס. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בעמדת מיעוט, שלעתים רבות צריכה להיעזר באמצעים ישירים ובוטים כדי להשפיע.
למותר לציין שגם הרציונל של תרומה לדמוקרטיה מתקיים כאן. אמנם ניתן לטעון שהרציונל המתמקד בצורך בציבור מצביעים ידען ומשכיל לא משמעותי כאן, אך העמדה שהביעו הסטודנטים היא בעליל פוליטית, וממילא – הופכת את האירוע עצמו לביטוי פוליטי. לצד זאת, ההגנה על הביטוי קשורה גם בתפיסה דמוקרטית של שוויון ביכולת להשפיע על עיצוב הסביבה המוסרית והפוליטית. היכולת של כל אדם לנסות להשפיע על קהילתו מבלי לפסול את עמדת על הסף, היא רעיון היונק ישירות מין התפיסה הדמוקרטית אודות העברת הריבונות אל האזרחים.
ככל שמטרתם של הסטודנטים הייתה בראש ובראשונה ליצור מסיבה מצליחה, הרציונל של אוטונומיה אישית אכן פחות מתאים כאן. עם זאת, די ברור שלא מדובר בביטוי החוסה תחת חופש הביטוי המסחרי גרידא.
4.12 – ארגון העובדים יונייט פתח בהליכים משפטיים נגד הנוהג של "blacklisting" בענף הבניה. כתב התביעה עומד על 10 מיליון פאונד (47 מיליון ₪) וכולל 4 אנשים באיגודים שפיקחו על עובדים בענף. על פי הטענה, 70 עובדי בניין הוכנסו ל"רשימות שחורות" על ידי חברות הבניה הגדולות במדינה. התביעה עוקבת ניצחון קודם של 250 עובדים בסכום דומה. בכיר בארגון יונייט אמר ש"אלה שהרסו לאנשים את החיים צריכים לשלם". מחברת Sir Robert McApline נמסר שהיא מסתייגת מהפרקטיקה ומצפה מקבלני המשנה שלה לפעול בהתאם. החברה הבהירה שהיא התנצלה על פרקטיקות כאלה שקרו בתחומיה בעבר.
צרפת
רפורמה בדיני העבודה: נשיא המדינה עמנואל מקרון העביר שינויים בקוד העבודה הצרפתי, במטרה להפוך את צרפת ליותר "אטרקטיבית לעסקים", ובכך להתמודד עם המיתון והאבטלה מהם סובלת הכלכלה הצרפתית. הרפורמות עברו חרף מחאות של מיליונים שצבאו את הרחובות. מקרון כינה את ארגוני המפגינים "בטלנים" ונציג מטעמו טען שהמדינה "ממילא עברה כבר אמריקניזציה". שרת העבודה של המדינה הצטרפה ומסרה ש"ארגוני העובדים צריכים להבין את השינוי במקומם. שביתות ומחאות הן עניין של עבר – היום ארגוני עובדים צריכים לעבוד בתיאום עם המעסיקים". עיקר הרפורמות נוגע להקלה בנוגע למשטר הפיטורים וההעסקה (תוך קיצוץ בסמכויות של ארגוני עובדים), מתוך שאיפה להעביר את המשק הצרפתי למשטר של flexicurity: מודל שבו מעבידים יכולים לפטר בקלות יחסית. על פי מודל זה, אף שדיני העבודה יחסית מתירנים בנוגע לפיטורי עובדים, יחסי הכח בין עובדים למעבידים נשמרים משום שהאופציה של פיטורים נעשית פחות רעה לעובדים. היתרון במודל הוא שמירת היכולת לפטר אותם באם הפיטורים באמת יעילים. גרמניה וצרפת החלו בדיונים לצורך בחינת האפשרות של החלת משטר כזה ברחבי האיחוד האירופי כולו.
המצב טרם הרפורמות היה כזה שבו היו מגבלות רבות יחסית על הליך העסקת אנשים, והליך קשה עוד יותר להביא לפיטוריהם – מה שהביא לכך שעובדים לא יעילים נשארו במקומות העבודה שלהם, ושחברות רבות בחרו שלא להרחיב את העסק ליותר ממספר שרירותי של עובדים (שאם עוברים אותו נכנסים תחת הגדרות מגבילות בחוק). כך, למשל, חברה שהעסיקה יותר מ-20 עובדים לא יכלה לדון איתם ישירות על תנאי השכר, אלא באמצעות ענף של איגוד העובדים הלאומי. אף שהרפורמות נדמות ממבט ראשון כעניין אידאולוגי פנים צרפתי, נדמה שחלק ניכר מהמוטיבציה לרפורמות התבססה צורך אמתי להתאים את הדין הצרפתי לזירה הבינלאומית, בעיקר זו האירופאית. באופן מעניין, הטענות נגד הרפורמות לא נצבעו בקווים לאומיים כמו המאבק במהלך ה Brexit.
גידול בשימוש בעובדים מוצבים: מנהלת העבודה הצרפתית הודיעה (22.11) שבמהלך השנה האחרונה עלה מספרם של עובדים מוצבים המשתכרים מתחת לשכר המינימום במדינה. שיטת הצבת העובדים היא פעולה של חברה המאוגדת במדינה החברה באיחוד, במסגרתה היא מציבה עובדים במדינה אחרת באיחוד על מנת להשלים חוזה שהיא חתומה עליו. במצב זה, החברה לא מחויבת ליותר משכר המינימום במדינה בה מבוצע החוזה.
הגידול מפתיע לנוכח הבטחותיו של נשיא המדינה מקרון להקטין את התופעה.
ארה"ב:
28.9 – בית המשפט העליון הפדרלי הכריז שידון בתביעה שמאתגרת את הסמכות של ארגוני עובדים לגבות דמי חבר. ארגוני העובדים גובים דמי חבר מעובדים שהם מייצגים אף ללא הסכמתם. אף שבישראל הדבר מוסדר בחוק ונחשב כאמצעי לגיטימי להתמודד עם בעיית הרוכב החופשי, בית המשפט אמר שידון בטענה שדמי החבר פוגעים בזכויות העובדים לפי התיקון הראשון לחוקה (משום שהם "מאלצים את העובדים לתמוך בארגונים עם אג'נדה פוליטית (שעלולה לא להלום את שלהם)").