עדכון שבועי: 24.12.21

מעבר להעסקת עובדות זרות בתחום הסיעוד דרך קבלני כח אדם

בשבוע האחרון דנה ועדה בין-משרדית מיוחדת לנושא עובדות זרות ועובדים זרים, שהקימה שרת הפנים איילת שקד, באפשרות לשינוי אופן ההעסקה של עובדות זרות בענף הסיעוד. לפי המוצע, במקום שהמעסיק ימשיך להיות האדם שבמצב סיעודי, ההעסקה תעבור להיות דרך קבלני כח אדם.

העסקת העובדות הזרות בתחום הסיעוד מעמידה את המחוקק, כמו גם את בית-הדין, בפני סיטואציה ייחודית מבחינת יחסי הכוחות המובנים בדיני העבודה. בניגוד למצב הרגיל, בו למעסיקה כח מיקוח רב עד כדי תלות העובדת בה, בענייננו מדובר בשתי אוכלוסיות חלשות. שוני זה מוביל לכך שאסדרת התחום מורכבת ומעלה שאלות פרקטיות ומוסריות. כיום, עובדות אלה עובדות במתכונת של 24/6, זוכות ליום חופש אחד בלבד, וחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל עליהן. לפיכך, מדובר בעבודה שוחקת במיוחד, שיש קושי ממשי בהישארות בה לאורך זמן. לצד אלה, נתקלים גם המעסיקים והמעסיקות בקשיים רבים. ההעסקה הישירה של העובדות דורשת התעסקות בפרוצדורות מרובות וסבוכות. פעמים רבות, הקשישות אינן יכולות להתמודד עם ההעסקה בעצמן, ונדרשת עזרה של ילדיהן ונכדיהן.

בוועדה הוצעה האופציה של העסקה דרך קבלני כח-אדם כפתרון לקשיים אלה. לתפיסתי העסקה באופן זה מעוררת קשיים רבים ואינה פותרת את הבעיה. עם זאת עשויים להיות לה גם יתרונות.

ראשית, החוק להעסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם קובע שלאחר תשעה חודשי העסקה רצופים מזמינת השירות, ובענייננו הקשישה הסיעודית, הופכת להיות המעסיקה. בסיעוד לרוב העסקה הינה של מספר שנים. בנוסף, הדין הישראלי קובע כי גם במשך תשעת החודשים הללו יש למזמין השירות אחריות מסוימת כלפי העובד. בכך, נדמה שהקשיים עימם מתמודדים הקשישים כיום לא ייעלמו. שנית, מצד העובדים, רבים מהקשיים הקיימים כיום לא יפתרו. לעובדים עדיין יהיה קושי להתאגד, עדיין לא יהיה פיקוח רב על ההגנה על זכויותיהם, ועוד.

על אף כל אלה, ניתן גם לזהות אלמנט חיובי בשינוי אופן ההעסקה הנוכחי. כך, יצירת גורם ביניים, חוצץ, בין העובד לקשיש עשויה להוות הגנה מסוימת. אם למשל הקשיש יתעמר בעובד וידרוש ממנו דרישות שפוגעות בזכויות קוגנטיות שלו יוכל העובד ליצור קשר עם הקבלן. במהלך הדיון בוועדה נידונה אף העובדה שיכולת התביעה של עובדות זרות שהוטרדו מינית מופחתת. כאשר אין אף אדם זולת המעסיק הישיר, לא ברור כיצד ניתן לקיים חובות מעסיק מכח החוק למניעת הטרדה מינית, ופעמים רבות העובדות מוצאות עצמן חסרות אונים אל מול הטרדות.

נדמה שדרך המלך לדאגה ממשית לקשישות שאף מיטיבה עם העובדות הינה העסקה ישירה של העובדות על ידי המדינה. בכתבה שהתפרסמה בעיתון דבר בנושא, מצוין כי קו לעובד מצביעים על הקושי במעבר בין מנגנון מופרט אחד לאחר. הצעתם, שהינה הפתרון הראוי גם לתפיסתי, הינה הקמת תאגיד סיעוד ציבורי ללא מטרות רווח. נראה שבאופן זה יוכלו להישמר היתרונות שבביטול ההעסקה הישירה דרך הסיעודיים, ובמקביל לא יתממשו הליקויים הקיימים בהעסקה הקבלנית.

תוספת שכר לסייעות – כנגד ויתור על ימי מחלה?

"אנו בשיאו של משבר גדול הפוקד את הרשויות המקומיות במדינת ישראל בכל הקשור בתפעול גני הילדים בחינוך הרגיל ובחינוך המיוחד", כתב יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד לממונה על השכר קובי בר-נתן. להערכת מרכז השלטון המקומי הרשויות המקומיות סובלות כיום ממחסור של כ-1,000 סייעות בגני ילדים, שמוביל לכך שגני ילדים נסגרים או למצער נסגרים בשעה מוקדמת מהרגיל.

במסמך של הכנסת מחודש נובמבר האחרון הודגשו קשיים אלה והוצעו אמצעים שיש בהם כדי לסייע לפתרון המחסור. כך למשל הוצע כי תינתן תוספת לשכר באמצעות תוספת כוננות ביום החופשי או תשלום בגין אי-היעדרות; צמצום שעות התקן למשרה מלאה ל-35 שעות שבועיות; אסדרת מקצוע הסיוע והרחבת ההכשרה ולימודי התעודה לתפקיד זה; ואף הגדלת מספר צוותי החינוך והקטנת מספר הילדים בגן.

השבוע נחתם הסכם בין ההסתדרות למשרד האוצר שמטרתו שיפור תנאי עבודתן של הסייעות. במסגרת ההסכם, נקבע כי שכרן של הסייעות יעלה ב-400 ₪ לחודש, אולם זאת בתנאי שיקפידו על הגעה רצופה ולא ישתמשו בימי המחלה שלהן.

ניתן להניח כי התנאי בא על רקע העובדה שבעשור האחרון עלה באופן משמעותי מספר ימי המחלה שעובדים לוקחים, בייחוד במגזר הפרטי. סיבה אפשרית לכך הינה העובדה שכיום עובד לא נדרש לפרט מהי מחלתו בעת הבאת אישורי מחלה. קיים דמיון בין העלאת השכר המדוברת לבין ההצעה לתשלום בגין אי-היעדרות. נראה שהן ההצעה הסופית והן ההצעה במסמך הכנסת עשויות להיות רלוונטיות במקצועות מסוימים. עם זאת יתכן שכדאי להתייחס להן כתוספות במקרים בהם השכר ההתחלתי הוא כבר גבוה והתשלום הוא בגדר בונוס. זאת בשונה מהמצב בענייננו, בו נדמה שההעלאה אינה בגדר בונוס, כי אם בגדר העלאה הכרחית על מנת לתגמל עובדות אלה ולהוביל לכך שעובדות נוספות יבחרו במקצוע נחוץ זה. ניתן להבין את ההסכם כיוצר התניה של העלאת שכר בוויתור על זכות קונגטית (לימי מחלה). במובן זה ההסכם מהווה תקדים מסוכן, בפרט כאשר אוכלוסיית הסייעות היא אוכלוסייה מוחלשת המועסקת בשכר נמוך ובתנאים רעים. במצב דברים זה, הפגיעה בזכותן הסוציאלית לימי מחלה היא בבחינת גזל כבשת הרש, וזאת מבלי לדבר על הסכנות הבריאותיות שעלולות להיגרם לסייעות ולילדי הגן כתוצאה מהגעה של סייעת חולה לגן.

הנפגעות הגדולות של הקורונה – אימהות עובדות לילדים קטנים

דו"ח חדש של ה-OECD מראה שהקבוצה שנפגעה בצורה הכי חמורה מבחינה תעסוקתית בעקבות הקורונה היא אוכלוסיית האימהות לילדים שגילם 12 ומטה, כאשר אמת המידה המודגמת בדו"ח היא שזו האוכלוסייה בה נמדד האחוז הגבוה ביותר של מעבר ממצב 'עובדת' למצב 'לא עובדת' בין הרבעון הרביעי של 2019 לרבעון השלישי של 2020. עוד עולה מהדו"ח, ש-62% מהאימהות באוכלוסייה זו דיווחו שלקחו על עצמן את רוב או כל עבודות הבית – בערך פי שלושה מאחוז האבות באוכלוסייה זו שהעידו כך. נתון נוסף שמוצג בדו"ח מלמד כי נרשמו יותר דיווחים על בעיות בבריאות הנפשית מצד אמהות מאשר מצד אבות באוכלוסייה המוזכרת.

הדו"ח מלמד שבישראל המגמות דומות אם כי לא בדיוק זהות. כך, עולה כי גם בישראל אימהות עובדות לילדים קטנים היו האוכלוסיה שנפגעה תעסוקתית בצורה החמורה ביותר, אולם בבחינת השלכות הלוואי לפגיעה זו המגמות מעט שונות. כך, למשל, עולה כי בישראל לא דווח על פער בין אחוז האימהות לאחוז האבות שלקחו על עצמם את עבודות הבית, אך בתחום הבריאות הנפשית נרשם פער גדול יותר בישראל בין אימהות לאבות מאשר הפער הכללי שדווח בדו"ח ה-OECD. עוד מעניין לראות שבישראל בסגר הראשון אחוז הגברים והנשים שיצאו ממעגל העבודה היה כמעט שווה, אולם מסגר לסגר אחוז הנשים שהפכו לבלתי-מועסקות עלה לעומת אחוז הגברים.

ממצאים אלה הובילו את מנסחי הדו״ח למסקנה שאי-השוויון המתואר צריך להילקח בחשבון כאשר מדינות בוחרות במדיניות ההתמודדות עם הקורונה. מנסחי הדו"ח ציינו שהוצאה ציבורית למטרות של תמיכה במשפחות מסייעת בצמצום פערים מגדריים בחלוקת העבודה בבית.

לצד ההוצאות הציבוריות הנקודתיות אותן ראוי שהמדינה תיישם כדי לתמוך במשפחות, לקראת "היום שאחרי" הקורונה – יהיה מתי שיהיה – ראוי שהמדינה תשקול להתחיל לתגמל עבודות בית. המציאות בה אנו חיים היא מציאות בה נשים רבות עובדות "משמרת כפולה" – משמרת אחת בעבודה הפורמלית, עליה הן מקבלות שכר, ו"משמרת" נוספת בבית – עליה הן לא מתוגמלות. כך, ישנם דו"חות שמחשבים את ערכה הגבוה של עבודת הבית. עם זאת, הדעות בדבר תשלום כזה חלוקות. כך, למשל, נשאלת השאלה מי יישא בנטל תשלום התגמול, ומה יהיו ההשלכות של תשלומים אלה על שוק העבודה. למרות השאלות הקשות, לטעמי ראוי להתמודד איתן בכנות וביצירתיות, אך נקודת המוצא צריכה להיות שיש חשיבות עקרונית בהכרה ותגמול כלשהם לעבודות בית – זאת על מנת לצמצם את הפערים המגדריים בתוך המשפחה ולאפשר לנשים בכלל ולעקרות בית בפרט עצמאות כלכלית.